התרחבות התודעה בראי חקר המוח | ד"ר אביבה ברקוביץ' אוחנה

העיסוק בתרגול הרוחני, שמטרתו לייצר חוויות של התרחבות התודעה כולל חיבור לנשגב, ראשיתו בשחר האנושות. עם הדורות תרגול זה עבר מטמורפוזה, ויצא מתחומי הדת לתחומי המדע. במאמר זה אני מבטאת את ראייתי, כיצד עיסוק זה תופס מקום הולך וגדל בהמשגה הפסיכולוגית, וכן מקבל תשומת לב הולכת וגדלה בתחומי חקר המוח, בהשען על המשגות פנומנולוגיות (פנומנולוגיה מתייחסת לחוויה כפי שהיא) שניתן לתרגם למדידות פיזיולוגיות.

מהי התרחבות התודעה?

המושג "התרחבות תודעה" טומן בחובו את הרעיון שלתודעה הרגילה יש גבולות, שמעבר להם התודעה יכולה, בתנאים מסויימים, להתרחב. אם כן, עולה השאלה, מהם גבולות התודעה הרגילה? עפ"י מחקר פנומנולוגי מצטבר בתחום מצבי התודעה החריגים (Tart 1972), הגבולות הרגילים של התודעה כוללים תחושת זמן, מרחב ועצמי מסויימים – מוכרים, יומיומיים, בהם העצמי מופרד מהעולם והאחר, ומתנהל במרחב-זמן תודעתי רגיל. בהתאם, הרחבת התודעה אל מעבר לגבולות העצמי הרגילים מכונה גם Self Transcendence, מושג אשר זכה למחקר והמשגה רבה בתחום הפסיכולוגיה החיובית וההומניסטית (למשל בהובלת ויקטור פרנקל, אברהם מאסלו ופאמלה ריד). למשל, Self Transcendence  מוגדרת לפי ריד (Reed 2008) כיכולת להרחיב את גבולות העצמי במרחב האישי (יותר מודעות לפילוסופיה, ערכים וחלומות אישיים), במרחב הבין-אישי (יחס לאחר ולסביבה), ובמרחב העל-אישי (קשר לנשגב). מכאן משתמע כי המושג Self Transcendence טומן בחובו גם את החוויה המיסטית, אם כי הוא רחב ממנו, בעיקר בהקשר להתרחבות במימד הבין-אישי.

למה התרחבות התודעה?

לפי מחקר מצטבר בתחום הפסיכולוגיה החיובית, החוויה של התרחבות התודעה זמינה לכל אדם, וחשיפה לחוויות חוזרות כאלו יכולה לקדם  דפוס קבוע (תכונתי) של התרחבות התודעה. התפיסה המוכרת ביותר מתבססת על עבודתו המאוחרת של אברהם מאסלו –  (Maslow 1971), שמציב בראש פירמידת הצרכים את התממשות ה- Self Transcendence , ההוויה שמעבר למימוש העצמי, ומכנה אנשים שנמצאים ברמה הזו "מעשיים" או "אנושיים/ות לחלוטין", ומעורבים בנתינה ובעשייה למען הזולת. במאמר סקירה המשווה בין גישות פסיכולוגיות שונות ל- Self Transcendence החוקרים (Hartman and Zimberoff 2008) מתארים מצב זה של התעלות מעבר לעצמי במונחים של 'בריאות שמעבר לבריאות', הרגשת אחדות, קבלת האחר/ת, חווית חופש, התנגדות לנוחות שבאוטומטיות של האדם  והתעלות מעל להיררכית הצרכים האנושיים ה"רגילים", תוך הגדלת יכולות באיכות קשרים בינאישיים וחוויה של אושר. תוך התבססות על מחקר בתחומי הפסיכולוגיה החיובית וההומניסטית במערב ומסורות דתיות ורוחניות במזרח הם כי התרחבות התודעה והעצמי יכולה להפוך מחוויה להוויה, וכי היא טומנת בחובה התפתחות פוסט-קונבנציונאלית מיטיבה לאדם ולחברה.

כיצד ניתן לחקור התרחבות תודעה בחקר המוח?

המחקר המוחי של התרחבות התודעה אינו מוגדר תחת שם זה, אם כי ניתן ללמוד הרבה על שינויים קוגנטיביים ומוחיים בתודעה המורחבת על סמך מחקר מצטבר בתחומי החוויה המיסטית ומצבי תודעה חלופיים, כולל מדיטציה, חסך חושי, חומרים פסיכדליים מרחיבי תודעה, חלימה רגילה או צלולה (מודעת), מצבי היפנוזה, טרנס, מצבי שיא (peak experiences), חוויה חוץ-גופית ותחושת זרימה (flow). מחקר בשדות הללו הנו ענף ביותר בחמשת העשורים האחרונים, ומתפתח יד ביד עם כלי המחקר המוחיים, במאמר קצר זה, ברצוני להציג שדה מחקר מתפתח הקושר בין התודעה המורחבת לשינויים בפעילות המוחית הקשורה לרשתות "העצמי".

אתמקד בהמשגה לעצמי שמקורה בפנומנולוגיה (זרם בפילוסופיה התיאורית העוסק בחקר ישיר של החוויה וההתנסות), אשר התבררה כמבטיחה ביותר מבחינת אפשרות השיח שנוצר בינה לבין ממצאי מוח מאז ראשית האלף השלישי. המשגה זו ראשיתה בג'יימס (James 1890) , המבחין בין שני סוגי עצמי, להם הוא קורא I”" ו-“Me”. הראשון הינו החוויה הרגעית, המשתנה מרגע לרגע, היותי הסובייקט שחווה את החוויה. השני הינו ייצוג מחשבתי שלי, תפיסתי העצמית, הדימוי המנטלי שיש לי על עצמי, הקשור לזיכרונותי, לתוכניותי ולסיפור חיי. הפילוסוף גלאגר (Gallagher 2000) מרחיב על הפנומנולוגיה של שני סוגי תחושת העצמי: הראשון, אותו הוא מכנה 'העצמי המינימלי', הוא חווה ישיר של החוויה, ברגע נתון בזמן, בהווה. הוא מעוגן בתחושה הגופנית, ולכן קרוי גם 'עצמי גופני'. הוא נשען על תודעה עצמית פרימיטיבית יותר (כלומר, המצויה גם בשלב טרום-השפה, בילדים קטנים ובבעלי חיים), הכוללת ידיעה של מיקומנו במרחב, תחושת סוכנות (התחושה שאני הוא שגורם לפעולה כלשהי או למחשבה כלשהי) ובעלות (התחושה שאני הוא החווה של החוויה, שגופי הוא הנע בזמן תנועה, או שאני חווה מגע או גירוי כשדבר מה נוגע בגופי, למשל). בניגוד לכך, הוא מכנה 'העצמי הנרטיבי' את הדימוי עצמי, המתבסס על סיפורים על זיכרונות העבר ועל סיפורים המבוססים על דמיונות של העתיד (סיפורים אלו יוצרים את הנרטיב העצמי), אשר אנחנו ואחרים מספרים על עצמנו. זהו מבנה מחשבתי אחיד יחסית, הנבנה לאורך שנות החיים. כאמור, קיימות הרבה המשגות אחרות לתחושת העצמי, אך המשגה זו שהוצגה כאן, עם היותה פשטנית במיוחד, מאפשרת שיח פורה עם הפסיכולוגיה הקוגנטיבית וחקר המוח.

ואמנם, בשני העשורים האחרונים מצטברות עדויות לכך ששתי רשתות מוחיות שונות מהוות את הבסיס המוחי לשתי תחושות העצמי הללו, הנראטיבית והגופנית. בקצרה, העצמי הנראטיבי נתמך ומקושר לפעילותה של רשת קורטיקלית המכונה 'רשת ברירת המחדל' (DMN – default mode network). רשת זו נדלקת ופועלת כברירת מחדל בזמני מנוחה, אך ברגע שאנו נדרשים לבצע מטלת קשבית-תחושתית-מוטורית כלשהי, היא מפסיקה לפעול. המחקר הצביע על כך שהרשת הזו פעילה כאשר הנבדקים נזכרים בזיכרונות אפיזודיים מעברם, מתכננים את עתידם, עסוקים במחשבות העוסקות בקבלת החלטות אישיות או עסוקים בדימוי העצמי – כיצד אני נראה בעיני אחרים, או במחשבות חברתיות, כמו בשאלה מה חושבים האחרים.  אם כן, רשת ברירת המחדל נחשבת כיום בעיני רבים מחוקרי המוח והפילוסופים של התודעה לרשת התומכת בחוויה הפנומנולוגית של העצמי הנרטיבי.  במקביל, מחקר אחר עסק בביסוס הבסיס המוחי לחוויית העצמי הגופני. מתחילת האלף החלו להופיע מחקרים רבים יותר ויותר, ה'מפרקים' במעבדה את חוויית העצמי המינימלי לאיכויות המשניות שלה (כמו סוכנות ובעלות) באמצעות שימוש בטכנולוגיות מציאות וירטואלית. מחקרים אלה הביאו להסכמה גדלה בין החוקרים השונים כי הרשת הסומטו-סנסורית והאינטגרציה בין אופנויות החישה השונות הן הבסיס לחווית העצמי הגופני הקדם-רפלקטיבית, ומאפשרת לסובייקט להבחין בין מה 'אני' למה ש'אינו אני', כלומר, יוצר את התחושה הגופנית של היותי סובייקט חווה הפועל בעולם.

כאמור, מצבי תודעה חלופיים הם דרך מרתקת לחקור את התודעה המורחבת, מאחר שהם מייצגים מצבי קצה, שבהם הגבולות של התודעה הרגילה מתרחבים ומתאפיינים תמיד בשינויים בתחושת העצמי הרגילה. רב המחקר בתחום זה עסק בחקר המדיטציה. ככלל, קיימת בספרות המחקר על מדיטציה חלוקה בין שני סוגי תרגול עיקריים: הראשון הוא קשב ממוקד (focused attention) – שליטה נלמדת במיקוד הקשב על ידי שימוש באובייקט יציב, כמו למשל נשימה, מנטרה או דימוי, במטרה להשקיט את התודעה (כלומר, תרגול הקשב לתשומת לב חד-נקודתית); הסוג השני הוא ניטור פתוח (open monitoring) – הגברת הרוחב והבהירות של הקשב המוחזק במטרה להגביר את המודעות לחוויה הפנימית (כלומר, תרגול הקשב לתשומת לב רחבה, כוללת כול ובו-זמנית). בכל תרגול מדיטציה ישנו אימון בשני הסוגים האלו ביחסים שונים, מאחר שהסוג הראשון מאמן ומייצב את הקשב, והסוג השני משתמש בקשב המאומן על מנת לחקור את החוויה, ולא ייתכן האחד ללא האחר (לא תמיד בתוך אותו התרגול, אבל קרוב לוודאי שלאורך ציר הזמן של התפתחות התרגול עבור הפרט). התרגול המדיטטיבי שכיח במסורות עתיקות שונות, בשיטות תרגול ובדגשים שונים. ואמנם, מדיטציה היא מצב תודעה חלופי שהוא מודל טוב וקל יחסית למחקר מכמה סיבות. ראשית, זהו מצב רצוני הניתן להפקה בתנאי מעבדה (בתלות כמובן בוותק התרגול). שנית, זהו תרגול נפוץ מאוד, וקל יחסית לגייס נבדקים למחקר. שלישית, המתרגלים מאומנים בשינוי מצב התודעה באופן רצוני ויכולים להפיק שינויים בהיבטים עדינים של החוויה לבקשת החוקר, וכן לדווח באופן רהוט על החוויה הסובייקטיבית תודות לרמת האינטרוספקציה (ההתבוננות הפנימית) הגבוהה שפיתחו תוך כדי התרגול.

ממצאי מחקר מוחי מראים כי התפקוד המוחי של מתרגלי מדיטציה בזמן תרגול משתנה (לרוב פוחת) ברשת ברירת המחדל התומכת בתחושת העצמי הנרטיבי, כבר לאחר תרגול קצר, הן במדיטציית מנטרה והן במדיטציית קשיבות (מיינדפולנס). תמונת מצב זו מתחזקת אצל מודטים ותיקים ואף הופכת ממצב לתכונה. במקביל, סדרת מחקרים מעבדתיים על חוויית התמוססות גבולות העצמי הגופני הראתה שהפעילות המוחית באזורים הקשורים לאינטגרציה רב-חושית ירדה ככל שחוויית גבולות הגוף המתמוססים גברה (סדרת מחקרים אלו מתוארת כאן (Berkovich-Ohana et al. 2020)). שינויים דומים, הן ברשתות הקשורות לעצמי הנראטיבי והן באלו התומכות בעצמי הגופני, מתחוללים בזמן החוויה של הרחבת התודעה כתוצאה משימוש בסמים פסיכדליים (ראו מאמר סקירה בתחום (Millière et al. 2018)).

אז מה המסר לקחת הביתה?

הסיפור שהתכוונתי לספר בקצרה במאמר זה הוא כזה: העיסוק בתרגול הרוחני ובהרחבת התודעה, שראשיתו בשחר האנושות, עבר מתחומי הדת לתחומי הפסיכולוגיה, הפילוסופיה ולאחרונה גם חקר המוח. כיום עיסוק זה תופס מקום הולך וגדל בהמשגה הפסיכולוגית, וכן מקבל תשומת לב הולכת וגדלה בתחומי חקר המוח, בהשען על המשגות פנומנולוגיות שניתן לתרגם למדידות פיזיולוגיות. האם זוהי אותה גברת בשינוי אדרת? האם השיח החדש של הפסיכולוגיה החיובית וחקר המוח החיובי ישפיעו על עולמינו דרך עיצוב עולם החינוך ועולם הטיפול? לעת עתה אנו יכולים רק לעקוב בעניין רב אחרי המהפכה השקטה, ולתרום לה כמיטב יכולתינו בעוד מחקר מגשר בתחום. כולי תקווה שמאמר זה הרחיב את תודעתכם!

Berkovich-Ohana, Aviva, Yair Dor-Ziderman, Fynn-Mathis Trautwein, Yoav Schweitzer, Ohad Nave, Stephen Fulder, and Yochai Ataria. 2020. “The Hitchhiker’s Guide to Neurophenomenology – The Case of Studying Self Boundaries With Meditators.” Frontiers in Psychology 11.

Gallagher, S. 2000. “Philosophical Conceptions of the Self: Implications for Cognitive Science.” Trends in Cognitive Sciences 4(1):14–21.

Hartman, D., and D. Zimberoff. 2008. “Higher Stages of Human Development.” Journal of Heart-Centered Therapies 11(2):3–95.

Hood, R. W. 2000. “The Common Core Thesis in the Study of Mysticism.” Pp. 119–38 in Where God AND Science Meet. Ed. McNamara, P. Vol. 3. Westport, Connecticut, London: Praeger.

James, W. 1890. The Principles of Psychology. Vol. Vol. 1. New York: Dover.

James, W. 1958. The Varieties of Religious Experience. New York: The Modern Library.

Maslow, A. H. 1971. The Farther Reaches of Human Nature. New York: Viking.

Millière, Raphaël, Robin L. Carhart-Harris, Leor Roseman, Fynn-Mathis Trautwein, and Aviva Berkovich-Ohana. 2018. “Psychedelics, Meditation, and Self-Consciousness.” Frontiers in Psychology 9.

Reed, Pamela G. 2008. “Theory of Self-Transcendence.” Pp. 109–39 in Middle range theory for nursing. Vol. 3, edited by M. J. Smith and P. R. Liehr. New York: Springer Publishing.

Stace, W. T. 1960. Mysticism and Philosophy. Los Angeles: Jeremy P. Tarcher.

Tart, C. T. 1972. Altered States of Consciousness. Oxford, England: Doubleday.