במאמר זה אני מעלה התבוננויות ותובנות מתקופת הקורונה (שאנו עדיין בתוכה ובו זמנית ככל הנראה גם בתהליך יציאה ממנה). בתהליך הדרמטי, המפתיע והאוניברסלי של מגפת הקורונה וההתמודדות עימה יש לתפיסתי קריאה והזמנה לנו אישית ולאנושות בכללותה לשינוי מרחיק לכת ואולי אף לטרנספורמציה שכרוכה בה הרחבת התודעה והתפתחות רוחנית. הזמנה זו עוסקת במשמעות שאנו נותנים לחיינו ובאופן שבו אנו רוצים לחיות אותם ויש בה היבטים אישיים משמעותיים אך גם היבטים פוליטיים, כלכליים וחברתיים באשר להתנהלות חברת האדם. במאמר זה אין מקורות אקדמיים והוא מתבסס על התבוננות שלי על הארועים והחוויות, שיחות עם לא מעט אנשים, צפייה בסרטוני יוטיוב בהם אנשים הקליטו עצמם, קריאת בלוגים ועוד. חשוב לי, אפוא, לומר שדברים דומים נאמרו ונאמרים על ידי רבים ובערוצים שונים, בווטסאפ, בבלוגים, בסרטונים, במאמרים שהחלו להתפרסם ובשיחות עם חברים. דברי כאן הם הד להלך רוח זה ובעיקר מנסים לשקף אותו ולארגנו במילים מתוך פריזמת התובנות שלי. 
עם תחילת משבר הקורונה בדומה לרבים סביבי, חשתי התרגשות וסערה פנימית חזקה וגם סקרנות רבה ותהיה:
מה כל זה אומר?    
מה המשמעות היותר גדולה של תהליכים אלו שפרצו להם כביכול לפתע, ממש בתחילת העשור הטרנספורמטיבי שלפנינו, עשור – 2020?  בערוצי חוויה מקבילים חשתי כאב על החולים והמתים ועל הפחד שאופף רבים אבל גם פליאה, סקרנות והתרגשות שמשהו גדול קורה שאיננו יודעים לאן יוביל, אבל יש לו פוטנציאל להיות טוב עבורנו כאנושות ולקדם אותנו בהתפתחותנו ובמימוש הפוטנציאל הגבוה שיש בכל אחד מאיתנו כבני אדם.  

אבל לאיזה כיוון?  לאן כל זה הולך? 

בינתיים אני מזהה שני מהלכים ברורים: ההקשבה העמוקה פנימה וה"ביחד". 

Deep Within – מהלך שמזמין אותנו להתבוננות פנימה וברור אישי

עצירת המירוץ והמחוייבויות

הדבר הראשון שעלה היה עצירה!  ויציאה מאזורי נוחות תוך שינוי הרגלים ומסגרות.
החיים שלנו בנויים מהרגלים, ללכת לעבודה, לבית הספר, לבילויים, לקניות,  ולהגיע הביתה עייפים ובלי כוחות. ואנחנו לא שמים לב שהעומס הבלתי נשלט הזה הוא בעצם מעשה ידינו.   אבל לפתע "סגרו לנו את העומס":  נסגרו מקומות עבודה, אין בתי ספר, אין תיאטראות וסרטים, אין קניות, אין מיפגשים עם חברים או בני משפחה רחוקים ולעיתים גם קרובים. העולם שובת מכל מנהגיו. כל כך התרגלנו לחיים האלו, ל"שיגרה" עד שנדמה לנו שהיא מגדירה את מי שאנחנו. ושזה "החיים."
אבל עם ההשבתה הזו של זרם החובות והגירויים –  נקרתה לנו הזדמנות מדהימה להקשבה עמוקה לעצמנו או אם תרצו ל"אני האותנטי" שלנו: לשאול את עצמנו – מה אנחנו רוצים באמת? לברר לעצמנו – בשביל מה אנחנו חיים? איפה ובמה אנחנו רוצים להשקיע את האנרגיות שלנו? עבור מה אנו קמים בבוקר?  בתהליך הזה עלו מספר דברים שהציפו בעוצמה רבה שאלות אקזיסטנציאליות תוך עצירת ה"מובן מאליו".   

התכנסות וצמצום שאפשרו זמן ושקט לרפלקציה ולהיות עם עצמך

במהלך הקורונה בלט תהליך של התכנסות וצמצום במרחב הפיזי שבו אנו בפועל חיים, צמצום בהיפר-עשייה ובקבוצת האנשים שאיתה אנו במגע בפועל וגם בהוצאות הכלכליות, בפליטת גזי חממה ועוד.  זה החל מסגירת גבולות של מדינות וביטול טיסות וכניסה של זרים תוך צמצום והתכנסות כל אחד בתוך מדינתו וזה קרה במדינות שעד כה חוו פתיחות גלובלית ואף התגאו בכך. זה המשיך בסגירת בתי ספר ומקומות עבודה. ובסופו של דבר, בא לידי ביטוי בסגר בבית רק עם המשפחה הקרובה.. נוצר מעין תהליך שאפשר לחלק גדול מהאנשים זמן ושקט להיות עם עצמם, זמן שיש בו הזדמנות והזמנה לרפלקציה, להתבוננות פנימה ולנסות למצוא ולזהות את מה שבאמת חשוב לאדם וחלק מליבת נפשו, נשמתו וקיומו.

ירידת העומס והצפת הגירויים אפשרה תחושה והוויה של חרות לבחור

במקביל חלה ירידה דרמטית בעומס של הצפת גרויים ומשימות. ירידה זו הייתה כרוכה עבור אנשים רבים בהבנה שהעומס שכאילו לא נשלט וקורה להם הוא בעצם תוצר ידינו ועניין של החלטה ותודעה.  כל כך הרבה אנשים מתלוננים על עומס וקושי להספיק מה שהם רוצים וחוסר זמן למשפחה וגם לעצמם וגם חוסר פנאי "לשמוע את עצמם חושבים";  פשוט להירגע. ויש מין מצב מיוחד כזה שמצד אחד אנשים ממש קשה להם עם העומס אבל מאידך הם ממשיכים לקבוע לעצמם דברים מעמיסים. אנשים חשים שכאילו יש להם בחירה אבל בפועל הם חייבים וצריכים. ואז אני שומעת מהרבה אנשים  (לא כולם)  – כמה כיף שבוטלו ארועים או אף שיצאתי לחופשה ללא תשלום ויש לי זמן לעצמי ולהיות עם המשפחה.  ההבנה שהזמן שלנו בידנו והעומס והריצות והחובות – רובם הם מעשה ידנו ובשליטתנו – היא תובנה משמעותית. היא מחזירה לאדם את חירותו לבחור. 

איום המחלה, המוות והסבל הזמין אנשים לשאול שאלות אקזיסטנציאליות של משמעות והגמשה של הפרסונה (ה"אני" החיצוני שלנו)
התזכורת שאנו, לפחות בגופנו הפיזי הננו בני חלוף נוגע באחד ההיבטים האקזיסטנציאליים המרכזיים במהותנו. בדרך כלל אנשים לא עוסקים בשאלת המוות ורבים משתדלים לדחוק נושא זה ממחשבותיהם ומעולמם. עד היום זהו אחד מסוגי הטאבו הנפוצים. תקופת הקורונה הנכיחה והבליטה את איום המוות ואת היותנו כולנו בני תמותה כל אחד יכול להידבק ועשרות ואף מאות אלפים מתים ובעיקר חוסר הידע איך קורית ההדבקה ומה אפשר לעשות השאיר אנשים בחוויה של אקראיות וחוסר ודאות ובמילים אחרות בחוסר שליטה. איום כזה  מזמין אנשים רבים לשאלות אקזיסטנציאליות כמו: מה חשוב לי בחיים? מה עוד אני רוצה לעשות בחיי שעדיין לא הספקתי? האם הבחירות שלי הינן טובות לי? מה יש אחרי המוות?  שאלות אלו קשורות בהקשבה עמוקה לאותו חלק שיש בכולנו שיודע מה נכון עבורנו ומכונה בשמות שונים: אני אותנטי, ניצוץ אלוהי, נשמה, האני הגבוה, התודעה היודעת שבי. ועוד.  

הפחד מעוני וממחסור, שלא מעט אנשים חוו והצורך לקבל החלטות כואבות בקשר לכך אף הוא הזמין חשיבה מעמיקה בקשר למה שבאמת חשוב לי בליבתי, של הפרדה בין הפרסונה שלי (המקצוע, ההשכלה או מקום המגורים) למי שאני באמת. תהליך זה הזמין נכונות להגמיש תפיסות על עצמי והפרדה בין מה "ראוי" או  "מכובד" עבורי (שנשען לעיתים על קטגוריות מהסוג "מה אנשים יחשבו עלי?") לבין מה "נכון"  עבורי.   

החופש וצמצום הנגישות של משאבים הזמינו גילוי מחדש של אוצרות הנפש, הנשמה והיצירה 

ההתכנסות פנימה עם צמצום הנגישות של משאבים זמינים מן המוכן ושעולים כסף, הזמינה רבים לחפש את העניין, החכמה והתמיכה מכוחות פנימיים עשירים של ידיעה, ויצירה תוך היעזרות באמצעים זמינים ופשוטים ובעוצמה הגדולה ובכישרונות של אנשים סביבם. 

אנשים גילו שהצריכה של מוצרים שממלאים את ביתם, הקניות וההתמסרות למכונת העונג הקפיטליסטית של עוד ועוד מוצרים וחפצים באה לעיתים לא מבוטלות על חשבון הרווחה הנפשית שלהם ופוגעת ביכולת שלהם להתמסר לתענוגות המשמעותיים עבורם בחיים כמו שהות עם אנשים קרובים ויקרים להם. "התמסרות" כזו לאגירה וקניה באה לעיתים קרובות על חשבון פיתוח אוצרות של כשרונות ויצירתיות שיש בתוכם.  

אחת ההפתעות העוצמתיות ביותר עבורי בתקופה של הקורונה היתה הביטויים המדהימים של צחוק, יצירתיות והומור ברשת האינטרנטית. איזה עוצמות אדירות של רעיונות מדליקים, יצירה והומור מטורף רצו ברשתות. היכולת להיות בתוך המציאות והקושי והאתגרים וגם להיות יצירתי ועם הומור היא ביטוי מדהים של יכולת אנושית עמוקה ואף לה יש מקום מרכזי בקידום יכולתנו להתפתחות אישית וגם רוחנית. הומור, יצירה ושמחה נשענים על מעיינות עמוקים של הנפש והנשמה שלנו ומאפשרים חיבור לחלק המיטיב שבתוכנו, לענווה ולאנושיות המשותפת שלנו לבוא לידי ביטוי. 

"הביחד", מהלך שמקדם תודעה של יחד – התרחבות, חיבור ואחווה

בתיאור עד כה נראה שאנחנו כאילו לבד עם עצמנו ועם ברור פנימי – אבל בתקופת הקורונה היינו גם מאוד מאוד ביחד בארבעה סוגי יחד מרתקים. 

הביחד האינטימי במשפחה

היבט בולט של תודעת היחד הינו היחד האינטימי עם בני המשפחה שחיים אתנו בבית (כמובן למי שאינו גר לבד). אחד האתגרים המרכזיים בתקופת הסגר של הקורונה היה איך לחיות ביחד ולמצוא מחדש קרבה ואינטימיות ויכולת להתמודד עם קונפליקטים במערך לעיתים דחוס ואף נפיץ.  לא מעט אנשים נוכחו וניצבו פנים אל פנים מול הקושי כולל השלכותיו להחלטות חשובות בחייהם. במקביל, אחת ההפתעות המרכזיות היתה עבור הורים בקשר עם ילדיהם. למרות קשיים משמעותיים ולעיתים ממש מאתגרים הורים רבים גילו בתוכם כוחות ותובנות שסייעו להם לקדם יחסים טובים ויפים יותר עם ילדיהם. הם דיווחו שהקשר שלהם עם הילדים נהיה יותר אינטימי, ורך וכלל מגע והיכרות עמוקה יותר בין ההורים לילדים ולא רק "בואו נסיים עם המטלות: אוכל, רחצה, סיפור ולישון."  במהלך סגר הקורונה יחד קיבל בולטות רבה בלי הרבה אפשרויות לברוח ממנו. מי שהצליח להתמסר ולמצוא דרכים מיטיבות לעשות זאת – חווה חדווה עצומה ואף "מתיקות" שבאה מהאינטימיות עם אנשים שאנו אוהבים. 

ה"ביחד" במדיה דיגיטלית עם קרובים וזרים

תודעת היחד עלתה באופן מאוד מפתיע גם במיפגשים במדיה דיגיטלית עם כל אלו שאנחנו מזמינים לסלון או לחדר העבודה או לפינה חצי שקטה בבית – בזום, בסקייפ או בווטסאפ. מיפגשים אלו יצרו חוויה שיש בה קרבה מאוד משמעותית אך מרחוק. האדם השני, או קבוצת האנשים מגיעים ישר לחדר האישי שלי בבית; ועוד עם תקריב של פנים שהוא הרבה יותר קרוב ממה שהייתי חווה אם היינו יושבים יחד בישיבה או בכורסאות במשרד שלי או בכיתה. במפתיע, מדיה כל כך דו-מימדית וללא מגע פנים אל פנים ייצרה תחושת קרבה ואפשרה מיפגשים שבמצב רגיל היה קשה ליצור אותם עם אנשים רחוקים, ממדינות אחרות ואף בישראל שבמצב רגיל היה לוקח הרבה זמן ומאמץ ליצור עימם מפגש ולהכירם. לפתע היתה חוויה שהקשרים עם אחרים נהיים פשוטים יותר ופתוחים יותר. 

ה"ביחד" – עם האנושות כולה 

למרות הבידוד נוצרה גם תחושה של סולידריות וחיבור עם כלל האנשים בעולם.  רבים מאוד גלשו באינטרנט והווטסאפ והיו מאוד פעילים בהתכתבויות בקבוצות שונות במדיה החברתית ובהאזנה או קריאה על החדשות. בתהליך הזה הייתה חוויה של חיבור למה שקורה לאחרים, מה קורה במדינות אחרות, ומה עובר על אנשים שמפרטים זאת בהקלטות ופודקסטים שנשלחים, בצילומי וידאו אישיים, בכתבות שרצות בשידורי הטלוויזיה ובעמודי החדשות באינטרנט.  ממקומות שונים בגלובוס שולחים בדיחות בווטסאפ ומיילים עם לינקים ו קבוצות ששרות ביחד ואנשים שרוקדים ומנסים לבדר את עצמם ואת האחרים, והרבה ביטויי הומור ויצירתיות, וחוויה של הכאב וקושי. וכל זה איתנו גם כן ואנו שותפים להם. התחושה היתה שכולנו ביחד בקורונה הזו בחיבור  ואחווה.

הביחד עם הטבע ובעלי החיים

במקביל הביחד היה לא רק אל מול אנשים אחרים אלא גם אל מול הטבע. באופן לא מפתיע אנשים גילו את האיכות המיטיבה של הטבע והשהות בו בזמנים כאלו וגם את התובנה שאנחנו מחוברים לא רק אחד לשני באופן עמוק ומשמעותי אלא שהדבר נכון גם להיותנו מחוברים עם הטבע. היו אף לא מעט התייחסויות לכך שמה שאנחנו רואים עכשו הוא התפרצות וירוס ביולוגי בשל האופן בו אנחנו כאנושות פוגעים בטבע.  ההבנה העמוקה בשכל וברגש שאנו מחוברים גם לטבע על מרחביו, קסמו וכוליותו, וגם לבעלי החיים שהחלו לפלוש למרחב האדם  ובעצם מחוברים בתודעה של ביחד לכל מה שקיים ולא רק לאנושות כולה מהווה אבן דרך מרכזית בתהליך התפתחות האישית וגם הרוחנית במהלך הקורונה. 

חיבורים כאלו של ביחד כרוכים בהתרחבות הלב, ביכולת לסלוח לעצמנו, ביחסים שיש בהם יותר רוך ומגע בבתים בין הורים לילדים ובעלייה ברצון לעזור ולתת. רצון זה לתת ולתרום בבא לידי ביטוי באחווה ועשייה למען אחרים בהרבה מישורים, כמו ויתור על שכר דירה, פתיחה של הצגות ילדים לצפייה חינמית, הכנת ראיונות, טיפים והרצאות לציבור שמונגשות חינם, התגייסות לסיוע לאנשים בודדים, ועוד.  

בעידן העומס, אי הודאות והצרכנות המתמדת השילוב של התבוננות פנימה וברור אישי יחד עם התרחבות הלב ואחווה הינם מפתח להתפתחות אישית ורוחנית טרנספורמטיבית.   

מהאישי למערכות חברתיות, כלכליות ופוליטיות

תהליכים אישיים ובינאישיים אלו מהווים התחלה של טרנספורמציה משמעותית ברמה הפסיכולוגית. אבל הם מזמינים גם תהליכי שינוי משמעותיים במבנים החברתיים – כלכליים – פוליטיים שאנשים הקימו ושבמסגרתם הם חיים כמו, מדינות והגבולות ביניהם, מערך כלכלי, עקרונות מסחר, מבנים פוליטיים. שכן, חלק לא מבוטל מן האילוצים שאנשים חווים באשר לאפשרות שלהם לנהל חיים כפי שמשמעותי ונכון עבורם קשור לאופן בו חברות האדם נבנו וכיצד הן מאורגנות.

פרופ' יצחק אדיג'ס שהוא מומחה עולמי לניהול ולהתנהגות ארגונית וממציא גישת ניהול ידועה ונפוצה מאוד הקרויה על שמו הקליט את עצמו בסרטון שהופץ תחת הכותרת  "קורונה –  הזדמנות שהוחמצה".  (מאוד ממליצה לצפות בו)(https://www.youtube.com/watch?v=tsjMrcMS8tU)

לדבריו בנסיבות הקיימות אמנם רמת החיים עולה אך איכות החיים יורדת שכן, בעיקר במדינות מפותחות, אנו חיים עם הרבה לחץ ועומס, זיהום אויר וקרקע, ניכור וקונפליקטים בין קבוצות, ומרוץ מטורף לנכסים ומשאבים חומריים. הוא סבור שיש לשנות את הפרדיגמה השולטת היום בהתנהלות שלנו מ – "כמה שיותר  – זה יותר טוב"  ל- "הטוב – הוא היותר".  

באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב :   Shift from more is better to better is more.   

או במילותיו We don’t need more we need better  –  אנחנו לא צריכים עוד ועוד אנחנו צריכים איכות חיים יותר טובה: פחות פשע, מערכות חינוך טובות יותר, יותר זמן פנוי להנאה עם בני משפחה, יותר זמן לעשות מה שמשמח אותנו, פחות מלחמות ולא יותר מוצרים ודברים חומריים.    לטענתו, כדי שזה יקרה סביר שהמערכת הפוליטית תצטרך להשתנות, האינטרס הלאומי יעבור שינוי, המודל העיסקי יצטרך להשתנות, מערכות חינוך תצטרכנה להשתנות וכך גם גבולות בין עמים ולאומים והמשמעות שלהם.   

מה יכול לגרום לכל בעלי העניין לשתף פעולה ולעצור את המרוץ המטורף להרס – שואל פרופ' אדיג'ס? 

להבנתו, צריך אירוע שיניע את העולם לעצור, לסקור ולבדוק את עצמנו מה חשוב לנו באמת ולבנות מערך של שיתוף פעולה גלובלי. לטענתו, אנחנו צריכים לחוש את זה על בשרנו באופן ממשי כדי לגרום לשינוי גלובלי לקרות מעבר לגבולות לאומיים ופוליטיים. אדיג'ס מציע שזה צריך להיות שיתוף פעולה גלובלי שיאפשר לנו לזהות את החיבור בין כולנו ויזכיר לנו את החשיבות של יחסים וקשר והמרכזיות של אהבה בינינו, חיבור לסביבה ולטבע וחיבור לבעלי החיים ששותפים לנו במרחב; שנעריך את ערך החיים ומשמעותם ואת הבריאות שלנו יותר מאשר את השורה התחתונה ברווח או בכסף שיש לנו בבנק.

ואז הוא שואל את השאלה שאיתה אני רוצה לסיים : Is one Corona enough?  

שאלה מעניינת.  בניגוד לאפוקליפסות שראינו על המסך ובספרות וגם בדפי ההיסטוריה, הפעם התהליכים הדרמטיים שאנו חווים ועדים להם מתרחשים  באופן אחר – בלי הרבה אדרנלין, לא באקסטזה של הרבה אנשים ולא בפניקה של נואשים, אלא – משהו הרבה יותר עמוק ומדויק קורה. 

הקורונה מבחינתי היא, אפוא, התחלה של תהליך. קורונה אחת לא מספיקה – אבל היא התחילה תהליך, וסביר שעוד דברים מפתיעים נוספים יקרו. 

יש כאן הזמנה עבורנו  לשנות את התודעה שלנו האישית וכאנושות, ולהרחיב אותה תוך שאנו מבינים שיש לנו פוטנציאל מדהים להבין את עצמנו ואת היקום ולפעול מרמת תודעה אחרת של הקשבה לעצמי, יצירתיות, חדווה, אחווה ופיוס. 

יש בנו את כל האיכויות הללו ואנחנו יכולים לתת להם מקום מרכזי ומשמעותי יותר בחיינו ותוך כדי כך לקדם תנועה רחבה יותר של שינוי גם במערכות הרחבות יותר שמקיפות אותנו ושאנו כאנושות יצרנו שכבר פחות משרתות אותנו לטובה. 

כיצד ניתן לקדם זאת?

שלושה מהלכים מתבהרים לי בעת הזו. 

המהלך האחד – המשך טיפוח היכולת לעצור, להקשיב פנימה ולדעת ולזהות מה נכון לי באמת.  הקשבה כזו מצריכה לעצור ולנשום, ואף להתבונן באופן פתוח וסקרן בתהליכים הנפשיים, ברגשות ובחוויות בגוף שאני עובר או עוברת.  ישנן דרכים רבות לטפח ולפתח יכולת זו, באופן עצמאי או כחלק מקבוצה, בתירגול יומי או שבועי או כשיש צורך; וגם האופנים מגוונים, ויש שערים שונים, מדיטציה, יוגה, אומנויות לחימה, אומנות, מוזיקה, שהות בטבע, הרהורים, חלומות, ועוד רבים.

המהלך השני – המשך ההשקעה ב"ביחד", ביצירת מרחבים של קרבה ותחושת ביטחון, בחיבור לאנשים אחרים קרובים ורחוקים ואימוץ היכולת לא רק לחמלה עצמית אלא גם לחמלה וכבוד כלפי האחר.  מרחבים כאלו יכולים להוות בסיס למהלך השלישי.

המהלך השלישי – ללמוד להקשיב גם למרחבים שהם מעבר לי, לתובנות שאינן אצלי אך מגיעות אלי ממרחבי הרוח ולזהות מתי מידע אינטואיטיבי כזה זמין לי ומגיע אלי ואף לעיתים מכוון אותי, לפעולה, ליצירה, או לשינוי בחיי. חיבור כזה למרחבי הרוח זמין עתה לכולם.

במרכז לחקר וטיפוח רוח האדם נשמח לשמוע מכם על רעיונות והצעות לסייע בשלושה תהליכים אלו. והפייסבוק הוא מקום נהדר לדיונים, הכרויות והתארגנויות למי שמעוניין.

כולי תיקווה שנדע ונוכל לקדם זאת יחד.