"או חברותא או מיתותא" | הרב אלישע וולפין

חלפו עשרים שנה. אני זקן יותר, מנוסה יותר, ובתקווה גם חכם יותר. והיום אני מבין לחלוטין: רוחניות היא דבר חשוב, אמונה באלוהים היא תשתית חיי, אבל קהילה וקהילתיות חשובים לא פחות, ואולי אפילו יותר.

מה שלקח לי עשרים שנה להבין ברוגע, השבעה באוקטובר לימד את כולנו באחת: אדם אינו יכול להחזיק את חייו לבדו. השבעה באוקטובר – אירוע שהרעיד לדעתי את את אמות הסיפים של חיינו האישיים, הלאומיים והחברתיים – כרסם עמוק בעוגנים ששמרו עלינו ושאותם לקחנו כמובן מאליו.  

זה מסוג הרגעים שבהם אדם מגלה את העוגנים הנסתרים שמקיימים אותו גם בתקופות אפלות. לא די לו לאדם לשרוד ולהמשיך לתפקד, הוא חייב להרגיש שיש לו מקום בעולם. בזמן רגיל נדמה לנו לפעמים שאנחנו יכולים להסתדר לבד: בית, עבודה, משפחה, מסכים, סידורים. אבל כשהעולם החיצוני מתחיל לרעוד, כשעוגני הביטחון מתערערים, כשהחדשות מכבידות על הנשימה, כשהעתיד נעשה מעורפל, מתגלה שוב אמת עתיקה מאוד: האדם זקוק לאדם.

אחד הדברים המרגשים שראינו בזמן המלחמה הוא העלייה המשמעותית בהשתתפות באירועי הקהילה. אנשים הגיעו יותר לתפילות, לשיעורים, למפגשים, לערבי שירה, לשיחות, לאירועים משפחתיים וקהילתיים. לא תמיד הם ידעו להסביר למה. לפעמים הם אמרו: “רציתי להיות עם אנשים.” לפעמים: “הייתי צריך לצאת מהבית.” ולפעמים רק ישבו בשקט, אבל היה ברור שעצם הישיבה יחד כבר עושה משהו לנפש.

כאשר העוגנים הביטחוניים מתמוטטים, מתעורר צורך עמוק בעוגנים אחרים: חברתיים, רוחניים, מוסדיים, קהילתיים. קהילה טובה אינה מבטלת את הפחד, אבל היא נותנת לו מקום. היא אינה פותרת את כל השאלות, אבל היא מאפשרת לאדם לא לשאת אותן לבד. יש כוח עצום בידיעה שיש מקום שאליו אפשר לבוא, שיש אנשים שמכירים את פניך, ששואלים לשלומך, שמבחינים אם לא הגעת. קהילה טובה היא לא רק “מקום לבוא אליו”, אלא מקום שבו אדם לא צריך להופיע במלוא כוחו; מותר לו לבוא גם שבור, דואג, שותק.

בתוך הכאוס, גם הריתמוס הקבוע מקבל משמעות חדשה. תפילת שישי בערב, שיעור שבועי, קידוש קהילתי בשבת בבוקר, לימוד של פרשת השבוע, מפגש קהילתי – כל אלה הם יותר מאירועים בלוח השנה. הם הופכים לפעימות לב. העולם בחוץ משתנה במהירות, אבל יש שעה קבועה, מקום קבוע, פנים מוכרות, מילים עתיקות שנאמרות שוב. בתוך אי־הוודאות, עצם החזרה היא נחמה. היא אומרת: יש עדיין סדר. יש עדיין בית. יש עדיין אנחנו.

אך מעבר למבנה ולריתמוס, יש כאן דבר עמוק יותר: הקשר האנושי עצמו. כשהכול מתפרק מסביב, האדם אינו מחפש רק מידע, אלא נוכחות. לא רק תשובות, אלא עיניים טובות. לא רק פתרונות, אלא ידיעה שהוא שייך. קהילה היא המקום שבו החרדה הפרטית הופכת לתפילה משותפת, שבו הבדידות נפתחת לאחווה, שבו הכאב האישי נעשה חלק מסיפור גדול יותר.

הבוקר סיפר לי חבר קהילה ותיק על הוריו הזקנים, שעברו מקנדה הקרה לפלורידה החמה, כפי שעושים רבים בצפון אמריקה. לכאורה זה היה מעבר מתבקש: שמש, נוחות, כפר גמלאים מטופח. אבל הם סבלו שם מאוד. בקנדה היה קר, אבל הייתה להם קהילה חמה. בפלורידה היה חם, אבל הם נשארו בודדים.

שמש חמימה היא דבר נפלא, טיפול רפואי טוב הוא חיוני, אבל, בסופו של יום, הקהילה היא העוגן החשוב ביותר, כמו שאומר הביטוי התלמודי החריף, “או חברותא או מיתותא”: חיים בלי חברות, בלי קשר, בלי שותפות, אינם חיים מלאים.