עת לריפוי ופיוס | פרופ' עפרה מייזלס
שנתיים לקורונה ואנחנו עדיין בתוכה אבל במקום אחר. מבחינות רבות מה שיש לי לומר כאן אינו חדש ויש רבים אחרים שאמרו זאת בעבר ואומרים זאת גם כעת. ובכל זאת אני נקראת לומר זאת במילותיי.
אנשים כיום מסתובבים עם חוויות מגוונות.
- יש כאלו שהעצירה של מהלך החיים בקורונה, והקריאה להקשיב לעצמם שלחו אותם למסע אישי ורוחני (גם אם הם לא מנסחים זאת כך) ועבור חלקם הדבר הוביל לשינויים משמעותיים בחייהם
- יש גם כאלו שחווים חרדה ומצוקה בשל אי הודאות והשינויים בחייהם שהתרחשו בלי שתכננו זאת ותחושה של רעידת אדמה
- יש גם כאלו שחווים חרדה ופחד ואף תסכול וכעס שבאים לידי ביטוי בהאשמת אחרים והמערכת ובתוקפנות מילולית ופיזית,
- ויש גם המבקשים שרק נחזור למה שהיה, שנחווה כטוב לפחות בגלל שהיה יחסית יציב ועם ודאות.
- להבנתי, חזרה למה שהיה – לא תקרה; שכן אנו נקראים למרחב אחר של חיים והוויה.
- אנחנו בתקופת מעבר מהישן לאיזשהו "חדש" ולכן ברור שיש גם הרבה בלבול, אי ודאות, כאב, תסכול, כעס, תוקפנות ורצון להרוס את מה שנתפס כבעייתי.
אני מטבעי אופטימית, גם כאשר אני רואה כל זאת מסביב. ולכן, מה שאני מציגה כאן הוא אופטימי מאוד ומשקף את התובנות שלי על "לאן אנחנו הולכים."
ה"מקום" אליו אנו נקראים הוא למעשה איכות בתוכנו וגם מחוצה לנו..
איכות שיש בהזוך, וחסד ואהבה שהיא רכה, עוצמתית ואינסופית; ביני לבין עצמי אני מכנה אותה המקום הלבן הזוהר באור יקרות שיש בו גם מתיקות,
אבל החוויה יכולה להיות מגוונת.
למשל,אני חווה אותה כאור בהיר עם אנרגיה שהיא שמיימית, כהחזקה שנחווית גם בגוף וקבלה ללא תנאי כמו בעננים – בחיק הבריאה.
לעיתים אני חווה שהאור מאיר מתוכי ושוטף אותי ועובר החוצה ולעיתים האור מתחיל בחוץ ויש בו מתיקות רבה והוא עוטף אותי. לעיתים החוויה כוללת רגיעה ושלווה אינסופית ולעיתים מה שבולט בה זו תחושת התפעמות עם חדווה עצומה ואיזה אושר מציף שלא תמיד קל להכילו.
טוב, אני יודעת שזה נשמע ניו אייג'י, אבל יש אכן הוויה וחוויה כזו
ובעיקר, בעיקר
יש לנו פוטנציאל לחוש איכות זו ולפעול ממנה וזה נכון עבור כל אחד ואחת מאתנו וגם בנו ביחד כאנושות.
האיכות הזו היא ליבת הטוב שבתוכנו ומהותנו, מי שאנו "באמת" ואפשר לכנות אותה בכל מיני מילים מקובלות בספרות המחקרית והרוחנית אבל פה בחרתי לתאר אותה במילותיי.
בקיומה של איכות זו אנו דומים לכל אדם, אבל לכל אחד מאתנו יש גם ייחודיות משלו והמגוון הוא מבורך.
יש לנו קריאה לחשוף הוויה זו בתוכנו ומחוצה לנו, לתת לה מקום לזהור, וכך להאיר ולפעול איתה ובאמצעותה.
טוב, זה באמת נשמע אוטופי – אז איך בכלל הולכים לשם?
קצת רקע…
בתחילת הקורונה חוויתי קריאה (א)להזמין אנשים לעצור את המירוץ, להיות בשקט ולהקשיב לעצמם.
לשאול את עצמם מה החיים שהם רוצים לחיות? מה חשוב להם באמת? מה היעוד שלהם?
במקביל, הצעתי גם (ב)להרחיב את התודעה, וכך להתחבר מחדש לליבת קיומנוו
לחפש חיבור שיש בו התעלות למרחב רוחני אינסופי ונצחי שיש בו תשובות ללא מעט מן השאלות הגדולות של קיומנו.
וגם הצעתי לאנשים(ג) לחפש קבוצות שמתאימות להם, ליצירת קהילות שיכולות להיות מעין מרכז אור או HUB של אור.
אני כל כך שמחה שהתהליכים הללו אכן קרו וקורים.
יש כיום מאות ואולי אלפי קבוצות כאלו ובכל אחת עשרות ולעיתים מאות אנשים. בדרך כלל יש 2-3 אנשים שמוליכים ומתחזקים קבוצה כזו – מנהיגים או מובילים ופעמים רבות זה קורה בהובלה דמוקרטית יחסית. זה מרגיש כאילו יש קריאה ואנשים מגיעים.
מה עושות הקבוצות הללו? חלקם נאבקים בהנהגה הקיימת ומטרתם שבירת הקיים וזה יכול להיות בהקשר לחיסונים או פגיעה בזכויות הפרט, או בהקשר הכלכלי או בתחומים אחרים. חלקם מנסים להקים דברים חדשים, קהילות עם התנהלות אחרת בתחום החברתי, בתחום הכלכלי, בחינוך, לעיתים תוך יצירת מסגרות מגורים והתנהלות אחרות. אחרים יוצרים קב' ווטסאפ או פייסבוק או טלגרם ומחליפים רעיונות והתלבטויות או פועלים למיפגשים רוחניים וחברתיים והתפתחות רוחנית ויצירת קהילה. ויש גם מורים רוחניים או מובילים רוחניים שיש לא מעט עוקבים אחריהם שמקשיבים להם ולומדים מהם.
יש חפיפה בין הקבוצות אבל במקביל יש גם נפרדות רבה בין הקבוצות הללו בעיקר אלו ששייכות ל"שבטים" שונים: מגזר ערבי, דתיים, חילוניים, ימין, שמאל, פריפריה, מרכז וכד'. ולעיתים נראה שישנה ממש התנגשות לעיתים תוך שימוש בביטויים אלימים במקום שיתוף פעולה.
(ד) הקריאה עכשיו הינה לחבר בין הקהילות והקבוצות.. לשם כך נדרשים שני דברים ריפוי ופיוס.
ריפוי
אי הודאות, החרדות והאנרגיה שישנה כיום פותחות פצעים אישיים נפשיים וגם טראומות, הן כאלו אישיות והן כאלו שקשורות להיבטים היסטוריים או חוויות של קבוצות לאום או תרבות. משהו נפתח ולא נשלט, לעיתים כמו רעידת אדמה שחושפת לאור השמש דברים חבויים ונסתרים. לפי הבנתי דברים אלו עולים, כי כיום יכול להיות להם ריפוי עמוק שלא רק מסייע בעיבוד טראומות אלא גם נוגע בשורש ומרפא אותן. ויש דרכים שונות שבהם ריפוי כזה יוכל לקרות.
ריפוי כזה של טראומות וחרדות קיומיות הוא קריטי כי חלק לא מבוטל מהכאב, התוקפנות והפגיעות אחד בשני קשור לחוויות כאלו. ומבחינה מסוימת ריפוין של הטראומות הוא בסיס ליכולת של האנושות להתפייס.
פיוס
ואכן, במקביל אנו נקראים לתהליך חיבור, פיוס ושיתוף פעולה. מה כולל תהליך כזה?
בבסיסו תהליך חיבור ופיוס מתחיל בהיבט הראשון שהוא יכולת שלכולנו להיות בשקט אל מול עצמנו ולזהות רגשות, כאבים, כעסים וצרכים שחווים גם בנפש, גם בגוף וגם ברוח ולשהות איתם. וגם – לאחר השהות להבין את מקומם בחיים, לקבל את קיומם מתוך טוב לב וחמלה עצמית ורק אז לבחון מהי ההתמרה שמגיעה והאם היא מדויקת.
היבט שני קריטי הוא היכולת להקשיב לאחרים, ממש בפועל בלי להצטרך מיד להשיב, להתערב או להתגונן. למעשה זו לא רק הקשבה אלא גם היכולת לראות אחרים בכוליותם, בנפש, בגוף וברוח. האיכויות העיקריות הן אמפתיה, אהדה ואכפתיות (COMPASSION) והן ביטוי לטוב שבמהותנו.
אלו לא אמורות לבוא על חשבון האדם המקשיב או באופן שאין לו גבול.
ואכן, היבט שלישי וקריטי בפיוס ובשיתופי פעולה מיטיבים הוא היכולת לראות ולכבד הן את העצמי והן את האחרים מתוך טוב לב וחסד ומתוך ההוויה של הטוב הפנימי של כולנו עליו דברתי.
אני מדמיינת אתכם שואלים – איך זה יכול לקרות?
לפי מה שאני מבינה זה תלוי בנו.. מה נעשה עם עצמנו, עם הקהילות בהן אנו חברים ועם "האחרים" שאנו מוזמנים לפגוש.. יש כיום הרבה כלים שפותחו לשם כך וסדנאות שבהם ניתן לתרגל. בניוזלטר הפעם הפנייה לכל מיני כלים ואפשרויות בכיוונים אלו. אבל יש רבים, רבים אחרים. פשוט תבחרו בכיוון שאליו הנפש-רוח שלכם נוהה ולפי מה שמגיע ונשמע מדויק לכם.
הדבר המקסים הוא שאנו נקראים לשם כי יש בנו הרבה יכולות שמבקשות להתממש ויש כיום באמת אפשרות אוטופית כזו של ריפוי ופיוס.
עלו והצליחו..
תודה!
