יצחק, ישמעאל, המזרח התיכון – והטראומות הרב דוריות | פרופ' עפרה מייזלס ניוזלטר 28 מרץ, לפני פסח 2025
כמה ימים לפני ליל פסח 2023 הגיעה אלי תובנה מרתקת ומעניינת על תהליך רב דורי של העברת טראומה עבור היהודים ועבור הערבים. א.נשי טיפול מכירים את התופעה של "העברה בין-דורית" של טראומה או דפוסי התנהגות ותפיסות עולם. לעיתים ההעברה לצאצאים קשורה לשיחות ומידע שמעבירים ההורים או בני משפחה אחרים (דודים, סבתות). אבל לעיתים קרובות העברה כזו עוברת בשתיקה, באופן לא מודע, והיא מופנמת ומוטבעת בנפשו ונשמתו ואף גופו/ה של הילד/ה. תהליך כזה מייצר דפוסים של התנהגות, רגשות וחשיבה שמועברים במשפחות – ושחוזרים על עצמם מדור לדור, שכן הילדים לכשיתבגרו ויקימו משפחה יתנהלו כך גם במשפחתם. מחקרים הראו שתהליך העברה זה ניכר גם בגופם , ב DNA של הילדים שחוו טראומה או שאימם חוותה טראומה.
מה קורה כשאנו רואים העברה רב-דורית באופי של עם או לאום?
גם לעמים או קבוצות מסוגים שונים יש תהליך של העברה רב-דורית של ידע גלוי אבל גם לא מעט העברה לא מודעת של טראומות, דפוסי התנהגות, אמונות ותפיסות עולם. אלו נמצאים בלא מודע הקולקטיבי, שעליו דיבר קארל יונג ואף הם ככל הנראה באים לידי ביטוי ב DNA של קבוצות אלו – אבל, לא בהכרח, באותה עוצמה בקרב אנשים שונים.
באותה תובנה שהגיעה אלי, מיד עלו בי גם המאפיינים המיוחדים של החוויות שחווה אביהם של היהודים – יצחק, ואביהם של הערבים – ישמעאל, שניהם בניו של אברהם לפי התנ"ך. ורק לאחרונה, התבהר והתדייק לי המסר שהגיע אלי ולמה חשוב לספר על זה ובמיוחד כעת. לשני העמים יש טראומה בין-דורית במודע ובלא מודע הקולקטיבי ואנו פועלים מתוך טראומה זו. בתקופה הנוכחית כשאנו כאנושות נקראים למעבר להוויה של הרמוניה, אהבה וחדווה – הטראומות לסוגיהן אמורות לעבור תהליך ריפוי.
יש סוגים רבים של טראומה כמו חוויות טראומטיות או פצעים עמוקים מהחיים הנוכחיים, ואולי מחיים בגלגולים קודמים ואולי בהעברה בין – דורית מהורים לילדיהם.
אבל יש גם טראומות קולקטיביות כמו השואה או הפוגרומים והחוויה ש"בכל דור ודור באים עלינו לכלותנו". טראומות קולקטיביות יש לא רק לעם היהודי אלא גם ללאומים וקבוצות אתניות רבות אחרות, כמו העבדות לשחורים בארה"ב, רצח העם בקמבודיה וברואנדה, הרצח של הארמנים ועוד.
ויש גם טראומות שהן בלא-מודע הקולקטיבי שלנו כבני אדם – חוויות שעברנו כבני אדם ומצויות בלא מודע הקולקטיבי שלנו כארכיטיפים ואולי אף כחוויות מוטבעות ב DNA שלנו – כמו תגובות אוטומטיות לחוויות של איום ותודעת הישרדות. על הטראומות הללו אני כותבת הפעם.
טראומות אלו, שלא עובדו, באות לידי ביטוי לעיתים בעוצמה לא מוסברת בערוצים שונים, למשל, בדרכי ההתמודדות, בסימפטומים, בתוקפנות, חרדה ובחירה לא מיטיבה באופציות התנהלות.
אנחנו נקראים כעת לתהליכי ריפוי של טראומות אלו כדי שנוכל להמשיך בתהליך השינוי הדרמטי שעובר על האנושות למרחבי רוח חדשים.
אז מה מספר לנו התנ"ך על הטראומות הלאומיות שלנו – היהודים – צאצאי יצחק והערבים – צאצאי ישמעאל? הוא מספר על אבא לשני בנים ,שעל פניו, נראה אבא לא כך כך מוצלח. את בנו יצחק הוא לוקח לשחיטה – להבאת קורבן לפי בקשתו של אלהים. ואת בנו – ישמעאל – הוא מגרש מביתו יחד עם אימו למדבר וזונח אותו. בשני המקרים חוויות אלו הינן טראומטיות מאוד.
הנרטיב של עקדת יצחק
אלהים פונה לאברהם ומבקש ממנו: "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ." (בראשית, פרק כ"ב). ומה עושה אברהם? מסכים מיד, וללא היסוס: "ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים." וכשהוא מגיע למקום: " ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ.".
לא במקרה, כנראה, כמה פרקים קודם מופיע הסיפור שעוסק בהחרבת סדום ועמורה שחטאיהם כבדים מאוד. ומה עושה אברהם?:
"כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע."
אברהם מבקש מהאל בתחינה, לא להחריב את הערים הללו אם ימצאו בהן 50 צדיקים, והאל מסכים. אבל אברהם לא מרפה ומתמקח עם האל, אז אולי לא יחריב אם יהיו 45 צדיקים?, ואחר כך אבל אולי אם יהיו 40? ואולי 30? וכן הלאה ומגיע בסוף לסיכום מול האל שאם יהיו 10 צדיקים לא יוחרבו סדום ועמורה.
מה אנחנו רואים? אברהם מתאמץ מאוד להציל ערים שתושביהן חוטאים אבל כאבא לא מוציא מילה לבקש על חייו של בנו – יצחק ולא משתדל בכלל להניא את האל ממעשה זה.
ומה חווה יצחק?
כששניהם האב ובנו ממשיכים בהליכה ללא הנערים שליוו אותם עד אז שואל יצחק:
"ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו."
במילים אחרות, יצחק מבין שיש כאן משהו מאוד מוזר ולא הגיוני. ואחר כך כשהוא נעקד על המזבח ומתחתיו העצים לשריפה – הוא מבין שהוא הוא "הַשֶּׂה, לְעֹלָה" והוא גם רואה שאביו לוקח את המאכלת (הסכין) ומתכונן להרוג אותו.
הטראומה הבין דורית שמתחילה ביצחק
רק לדמיין את החוויה של יעקב – קשה. והחוויה שלו הינה חוויה טראומטית, שכן אביו היה מוכן להרוג אותו, וכמעט עשה זאת. לכן ברור שהעולם מסוכן מאוד ופוגעני, ושלא ניתן לסמוך על אף אחד כולל אנשים כל כך קרובים כמו האבא שירצחו אותך.
למעשה זוהי ה"הטבעה" הטראומטית שהופנמה ביצחק וב DNA שלו: "אי אפשר לסמוך על אף אחד. תמיד יהיה מישהו שרוצה להרוג אותך". נראה שהחוויה והתובנה הזו טמונה בנו היהודים, צאצאי יצחק (לפי התנ"ך) כהעברה רב-דורית באופי של עם ולאום. ואכן, לא במקרה, ממש זה מה שכתוב בהגדה של פסח:
" אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".
זו טראומה שכוללת חוויה של פחד הישרדותי מתמיד, שהעולם נגדנו ותמיד יקום מישהו שירצה להרוג אותנו. נשמע מוכר?
הטראומה ההישרדותית הזו מאופיינת בהוויה של להיות קורבן – תרתי משמע, ותחושה מתמדת של קורבנות שמצדיקה נקמה במי שפוגע בנו בין אם ישירות על ידינו ובין אם "במעשה אלהים".
הנרטיב של גירוש ישמעאל והגר אימו
שרה, אימו של יצחק, רואה את ישמעאל "מצחק" בזמן הארוע לכבוד הגמילה של יצחק מהנקה וכועסת על כך ומבקשת מאברהם שיגרש את ישמעאל ואת אימו:
"י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק." אברהם מאוד לא מרוצה מבקשה זו : יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ." אבל האל אומר לאברהם שלא ירגיש רע לגבי זה ושישמע בקול שרה אשתו. בו-בזמן האל מוסיף שגם מישמעאל יצא עם והמשך לזרעו של אברהם: "יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ–כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא." גם פה, אברהם לא מבקש מהאל לשקול שינוי בהחלטה אלהית זו ולא מתאמץ להשאיר את בנו, ישמעאל, איתו; אלא, הוא בעצם מגרש אותו מביתו ובפועל גם מירושתו ולא יוצר עימו קשר עד מותו. מה עושה אברהם? מגרש אותם למדבר באר שבע ונותן להם לחם ו"חֵמֶת" ובה מים : " יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ, וְאֶת-הַיֶּלֶד–וַיְשַׁלְּחֶהָ;"
זהו תהליך מהיר שכן אברהם השכים בבוקר וזוהי עזרה מינימלית ואין ביטוי אישי, למשל מתן ברכה לדרכם או התנצלות שאברהם כן מבטא בנסיבות אחרות כפי שרואים בפרקים אחרים בספר בראשית.
בהמשך הפסוק מתואר שהגר הלכה במדבר וטעתה בדרך והמים במימייה שלה נגמרו. ככל הנראה הם היו ללא מים פרק זמן לא מבוטל כי היא התייאשה ושמה את ישמעאל שהיה בעצם נער כבן 16 תחת שיח. ככל הנראה שהוא התעלף או היה כל כך חלש שהיא היתה צריכה לעשות זאת. היא התיישבה רחוק ממנו, כדי לא לחזות במותו ובכתה:
"…יד וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.
מי מציל אותה? האל ומלאך שמראים לה באר מים ובאותה הזדמנות מספרים גם לה שמישמעל ייצא עם גדול :
"יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל-הָגָר מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה-לָּךְ הָגָר; אַל-תִּירְאִי, כִּי-שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל-קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא-שָׁם. יח קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ: כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ. יט וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר.
מה חווה ישמעאל?
ישמעאל חווה פגיעה קשה בו וביטול זכויותיו כבן בכלל וגם כבן בכור לאביהו – והכל במפתיע, מהרגע להרגע. עד גיל 16 אביו התייחס אליו כבנו לכל דבר ובפועל הוא היה בנו בכורו שהיה זכאי לפחות לחלק בירושה. ככל הנראה גם היה קשר טוב ביניהם כי ,לאחר בקשת שרה, אברהם הרגיש רע מאוד לגבי בקשה זו : יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ.". ופתאום, ומייד הוא מגורש בלי התמהמהות מהבית שלו, עם מינימום אספקה להליכה במדבר. יתרה מזאת, אביו בעצם ויתר עליו, לא יצר עימו קשר גם כשישמעל התבגר ולא נתן לו כלום מירושתו. ולא רק זה אלא אביו כמעט גרם למותו מצמא.
הטראומה הבין דורית שמתחילה בישמעאל
גם חוויה זו של גירוש קיצוני כזה הינה חוויה טראומטית, שכן אביו של ישמעאל התנכר לו, הזניח אותו וגרש אותו מביתו וירושתו – על לא עוול בכפו. החוויה הטראומטית המוטבעת בישמעאל היא שמגיע לו להיות שייך ולא להיות מגורש ובעיקר שמגיע לו לחזור למקום שלו, לבית שהוא שלו, ולקבל את הזכויות שמגיעות לו ושמהם הוא "גורש".
נראה שהחוויה והטראומה הזו טמונה בבני ערב, צאצאי ישמעאל (לפי התנ"ך וגם לפי האיסלם) כהעברה רב-דורית באופי של עם ולאום. חוויה זו כנראה חזקה במיוחד בקרב הפלסטינים שאכן חוו גירוש מאדמותיהם ובתיהם והפכו פליטים. ככל הנראה, חוויה זו היא חזקה במיוחד בהינתן שלא מדובר בנדידה בין מדינה ערבית אחת למדינה ערבית אחרת, או בהגירה מרצון – אלא שצאצאי יצחק הם אלו ששוב כביכול "מייצרים" את אותה טראומה. כלומר, חווית הגירוש מהבית, המולדת והזכויות מהדהדת וכמו "מתיישבת" על אותה טראומה, עתיקת יומין של ישמעאל שעברה מדור לדור.
אביא שתי דוגמאות עכשויות לכך. האחת – ההתעקשות של העם הפלסטיני לחזור לבתים שמהם גורשו, כולל שמירת מפתח הבית – מעל ל-77 שנה, איזכור הנושא במשפחה ובעיקר, בכל הדיונים בדרך לשלום, דגש משמעותי ביותר על זכות "השיבה" – הזכות לחזור לבית ולאדמות שהיו שלי ולא משנה מי או מה נמצא שם כעת. הדוגמא השנייה הינה התופעה היחודית של שימור מחנות הפליטים הפלסטיניים. בעולם כולו היו לא מעט מלחמות, ופליטים שברחו או גורשו ממקום המגורים, הבית, הרכוש ואף המדינה. במרבית המקרים ואולי בכולם – הפליטים לא נשארו במחנות פליטים אלא מצאו לעצמם מקומות אחרים ואף מדינות אחרות ובנו לעצמם חיים חדשים. הפליטים הפלסטיניים מלפני 77 שנים – עדיין גרים במחנות פליטים ומדינות ערב לא רוצות לקלוט אותם. זוהי תופעה יחודית, אבל היא בהלימה עם תפיסת העולם ההישרדותית – מגיע לי לחזור הביתה, אם לא בטוב ובשכנוע אז בכוח וזה יותר חשוב לי מהרבה דברים נוספים, כמו חיי רווחה, חינוך טוב לצאצאים וביטחון פיזי.
זו חוויה הישרדותית ש"מגיע לי", שיושבת על הוויה של קורבנות -"גרשו אותי בלי זכויות" וכוללת לכן גם את הזכות ובעיקר הקריאה לדרוש את מה שמגיע לי, אם לא בטוב אז בכוח ולנקום במי שלא מאפשר את זה.
איך זה רלוונטי בימים אלו?
כמו שאנו מבקשים לעבד, ולרפא טראומות אישיות, כך גם צריך לזהות ולרפא את הטראומות של תרבות ולאום שעוברים מדור לדור בתהליך העברה רב-דורית. טראומות הישרדותיות רב-דוריות הן הרבה יותר עיקשות, כי פעמים רבות הטראומה עצמה מובילה להתנהלות שמתחזקת את הטראומה. ואכן, בשני המקרים – יש עובדות שתומכות ומחזקות את חווית הטראומה לאורך ההיסטוריה האנושית. אלא שחוויה הישרדותית של קורבנות שכוללת גם זכות לנקום ולהשיג את ההגנה ההישרדותית בכוח רק מחזקת ומשמרת את החוויה הטראומטית בכל צד. מעגל האימה, הפחד, הכעס והמלחמה שב וחוזר ומתחזק את עצמו.
עד שאנחנו, צאצאי יצחק וצאצאי ישמעאל לא ניקח על עצמנו לזהות, לעבד ולרפא את הטראומה וגם להבין את הטראומה של הצד השני – הטראומה ההישרדותית תשוב ותצוץ ותביא למלחמה, אלימות ופחד שמחזקים ביתר שאת את הטראומה. יש לנו משימה משמעותית מאוד כדי לסייע לעצמנו לחוות איחוי, אינטגרציה וסגירת מעגל ולהתרפא.
למרות שזה נראה פנטזיה – זה אפשרי כיום. תהליכים מיוחדים עוברים על האנושות וכרגע בעיקר זה בולט לנו במזרח התיכון.
איך זה יקרה? זה סיפור קצת ארוך לסיום מסמך זה.
אבל קודם לכל – לקראת חג החרות, אני מזמינה אתכם להתבונן בלי שיפוטיות על הנכונות האישית של כל אחד ואחת לזהות ולהקשיב לטראומה רבת השנים הללו ולבחון מה נכון לכל אחד ואחת מכם לאמץ ואיפה יושבים המשפטים הללו של הטראומה ומתי הם צצים.
האם יהיה טוב בסוף? כן. ועוד בימינו. הדרך מורכבת, אבל בעיקר אפשרית ואנו לא לבד. אנו מקבלים עזרה רבה בדרכנו אל האור ממקורות רוחניים מיטיבים ומגוונים. מגיע לנו ריפוי וגם חרות מטראומות רב-דוריות ומנרטיבים לאומיים שפוגעים בנו.
