על קפיטליזם, קיימות והדרך למערכת כלכלית אחרת
הספר "פחות זה יותר", שכתב ג'ייסון היקל –
אנתרופולוג כלכלי באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה ועמית בכיר בבית הספר לכלכלה של לונדון
הספר ראה אור בהוצאת רדיקל — בית לרעיונות
היקל טוען :
"המשבר האקולוגי המתרחש סביבנו הוא חמור פי כמה מכפי שרובנו מבינים. לא מדובר רק בסוגיה או שתיים, משהו שניתן לפתור בהתערבות מכוונת פה ושם, בזמן ששגרת חיינו ממשיכה כרגיל. מה שקורה הוא התמוטטות של מערכות רבות השלובות אלה באלה — מערכות שבני האדם תלויים בהן באופן מהותי."
הוא מתאר מימצאים מתחומים שונים שמראים הידרדרות רדיקלית במספר החרקים בעולם (60-90%) במקומות שונים בעולם כולל יערות הגשם בקוסטה ריקה, ירידה דרמטית של 40% של בעלי החיים, תולעים, זחלים והמיקרו אורגניזמים שרוחשים באדמה והופכים אותה פוריה וחסונה, והידלדלות של קרוב ל-80% באוכלוסיות הדגים במקומות שונים בעולם.
לכל אלו יש השלכות מרחיקות לכת גם לכל אלו שניזונים מהם. כך למשל, הירידה הדרמטית בחרקים ייצרה קושי משמעותי בהקשר להאבקה של צמחים ועצי פרי וצמצום משמעותי של מזון עבור ציפורים שאף מספרן מתדלדל.
לדבריו:
" מערכות אקולוגיות הן רשתות מורכבות. הן עשויות להיות חסינות להפליא בעת מצוקה, אבל כשצמתים מרכזיים מסוימים מתחילים לקרוס, תגובת השרשרת מהדהדת בכל רחבי מארג החיים. כך התרחשו בעבר אירועי הכחדה המונית."
היקל מחבר תהליך קשה ובעייתי זה לתפיסה הקפיטליסטית שדורשת גידול מתמיד (צמיחה – Growth) בפעילות הכלכלית ומסכם:
“ההרס הזה לא הגיע משומקום. ההתמכרות שלנו למשאבים ולדלקים מזהמים היא רק תסמין של בעיה קודמת. על כף המאזניים מוטל, בסופו של דבר, גורלה של המערכת הכלכלית כולה. יש לנו נטייה לתאר את הקפיטליזם במילים מוכרות ושחוקות כמו "שווקים" או "מסחר". אלא ששווקים וענפי מסחר התקיימו כבר לפני אלפי שנים, והם כשלעצמם תמימים למדי. מה שמבדיל את הקפיטליזם מרוב המערכות הכלכליות בהיסטוריה הוא שהוא מאורגן סביב הצורך בגידול בלתי־פוסק, מה שמכונה "צמיחה" — רמות הולכות וגדלות של ייצור וצריכה, שנמדדות באמצעות התוצר המקומי הגולמי תמ"ג. גידול בתמ"ג הוא הציווי העיקרי שלנו. לא גידול למטרה מסוימת, אלא גידול לשם גידול. תחת הקפיטליזם התמ"ג העולמי חייב להמשיך לגדול לפחות ב–2% או 3% בשנה. נדמה שזהו גידול קטן, אבל צריך לזכור שמדובר בעקומה אקספוננציאלית. גידול של 3% פירושו הכפלת גודל הכלכלה העולמית בכל 23 שנים, ואז הכפלה נוספת, וחוזר חלילה. זה היה בסדר אילו התמ"ג היה מדד שהומצא כך סתם. אבל הוא לא. הוא נמדד בצמוד לשימוש באנרגיה ובמשאבים."
היקל מרחיב וטוען שכל גדילה וצמיחה כזו כרוכה באופן ברור בצריכת משאבים ואנרגיה, צריכה שפוגעת פגיעה אנושה באקולוגיה שאנו מתבססים עליה ולוקחים אותה כמובנת מאליה.
לטענתו, הניסיון להציע "גדילה ירוקה" אינה עוזרת שכן כל התייעלות לא מביאה להורדת היקף הייצור, אלא להיפך לייצור רב יותר. גם אם ישנה ירידה בשימוש במשאבים זה קורה לטווח קצר בלבד ולא מתרגם לרווחה של אנשים או לירידת הפגיעה במרחב האקולוגי שמחזיק אותנו בחיים.
בניגוד לתפיסה הקפיטליסטית שרואה בגידול וצמיחה ובהאצתם תנאי הכרחי לקיום החברה וגם ערך ייחודי בשל היצירתיות והחדשנות היקל טוען :
"אילו היינו חיים בכלכלה מסוג אחר — כלכלה שאינה מאורגנת סביב גידול — החידושים הטכנולוגיים שלנו היו מסוגלים לפעול כפי שאנחנו מצפים שיפעלו. בכלכלת פוסט־גידול, שיפורים ביעילות יוכלו ממש להקטין את השפעתנו על כדור הארץ. ואחרי שנשתחרר מצו הגידול, נהיה חופשיים להתמקד בסוגים שונים של חדשנות — חדשנות שנועדה לשפר את רווחת בני האדם ואת מצב הסביבה, במקום חדשנות שנועדה להאיץ את קצב ההפקה והייצור."
לדבריו, קיימת הנחה שאין לה תמיכה אמפירית כיום שחובה לקיים גידול וצמיחה מתמידים בעיקר כי אלו הם המובילים לשיפור המשמעותי ברווחה ובתוחלת החיים שאנו רואים מאז המהפכה התעשייתית. כביכול "לנטוש את הגידול פירושו לנטוש את הקידמה האנושית עצמה"
"זהו נרטיב חזק, ונדמה לנו שהוא תואם לגמרי את המציאות. אין ספק שחייהם של אנשים היום טובים יותר מכפי שהיו בעבר, ונראה הגיוני להאמין שכל זה קרה הודות לגידול הכלכלי. אבל מדענים והיסטוריונים כיום מטילים ספק בסיפור הזה. ... מתברר שהקשר הזה בין גידול לקידמה האנושית הוא לא בדיוק מובן מאליו כפי שחשבנו. לא הגידול עצמו הוא שמשנה. מה שמשנה הוא האופן שבו ההכנסה מחולקת, והמידה שבה היא מושקעת בשירותים ציבוריים. ומעבר לנקודה מסוימת, כלל אין צורך בתמ"ג נוסף כדי לשפר את רווחת בני האדם."
ממחקרים והשוואות בין מדינות בעולם כמו קוסטה ריקה וארה"ב נראה שגידול כלכלי חשוב למדינות עניות אבל
"ההתערבויות הקריטיות עבור שיפור רווחתם של בני אדם אינן דורשות רמות גבוהות של תמ"ג. אחרי נקודה מסוימת, שהמדינות בעלות ההכנסה הגבוהה חצו מזמן, גידול בתמ"ג מוסיף מעט, אם בכלל, לשגשוג האנושי. הקשר ניתק לגמרי. למעשה, ישנן מדינות רבות שמצליחות להגיע לרמות גבוהות להפליא של רווחה אנושית אף שהתמ"ג שלהן לנפש נמוך יחסית אבל יש בהן חלוקה שווה יותר של העושר וההשקעה בנכסי הציבור לצורכי הכלל. "
היקל מסכם:
"הראיות האמפיריות מראות שאפשר להגיע לרמות גבוהות של קידמה אנושית בלי רמות גבוהות של תמ"ג. על פי נתונים של האו"ם, מדינות יכולות להגיע לרמה הגבוהה ביותר במדד תוחלת החיים עם תמ"ג של לא יותר מ–8,000 דולר לנפש, ולרמות גבוהות במדד החינוך עם לא יותר מ– 9,000 דולר לנפש. למעשה, מדינות יכולות להצליח במגוון רחב של מדדים חברתיים חשובים — לא רק בתחום הבריאות והחינוך, אלא גם בתעסוקה, תזונה, תמיכה חברתית, רמת הדמוקרטיה ומידת הסיפוק מהחיים — עם לא יותר מ–10,000 דולר לנפש. מה שמדהים במספרים האלה הוא שהם נמוכים מהתמ"ג הממוצע לנפש בעולם 11,300 דולר .
במילים אחרות, באופן תיאורטי אנחנו יכולים להשיג את כל המטרות החברתיות האלה, עבור כל אדם בעולם, בלי להגדיל את התמ"ג בכלל. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להשקיע בנכסים ציבוריים — ולדאוג לחלוקה הוגנת של ההכנסות וההזדמנויות."
