מאמר המלמד כי משפחות חללי הטרור הישראלי, בניגוד למשפחות חללי צה"ל, משוועים לתחושת פשר ומשמעות לאובדן שהנן חוות. פשר ומשמעות שתיווצר במידה ותצלחנה 'לחבר' את מותם של יקיריהם לאתוס ולסיפור הלאומי. מבהיר את התועלות השיקומיות שבהיכללות ב- 'קהילת משמעות' כמו גם עוקב אחר האסטרטגיות השונות שנננקטו על ידי משפחות חללי הטרור על מנת לייחס משמעות זאת לאובדנן. הטיעון המשמעותי הוא כי האסטרטגיה המרכזית שבאמצעותה משמעות זו הושגה הנה אסטרטגית המסגור המחודש (Re-Framing) את אסונן בשיח הציבורי. מסגור פיגועי הטרור כחלק ממאבק העם היהודי, כחלק מסיפורה החברה הישראלית, כרכיב בהרואיקה האזרחית שאינה נופלת מזו הצבאית – כל אלו אפשרו להם לייצר הכרה והוקרה קולקטיבית לכך שאובדנם אינו פרטי אלא לאומי וממלכתי, כזה שיש לשנות את אופן ההתייחסות המדינה כלפיו מבחינה ממסדית  (לרבות הכלתו בזיכרון הקולקטיבי) – מה שהוביל בסופו של דבר ליכולת לחוש ייחוס משמעות כלפיו ברמה האישית.