משמעות מעוגנת גוף והזדהות אוניברסלית בתרגול מדיטציית ויפאסנה בישראל | ד"ר מיכל פגיס
תקציר:
פרק זה בוחן את הפופולריות העולה של מדיטציה בודהיסטית בישראל ואת הזהות העצמית שקשורה בתרגול מיינדפולנס מבוסס גוף. בהתבסס על עבודת שטח אתנוגרפית נרחבת בקרב מתרגלים ישראלים של מדיטציית ויפאסנה, פרק זה ממחיש כיצד בתקופות המאופיינות בספק וחוסר ודאות, ישראלים מוצאים במדיטציה עוגן לעצמי המחליף את התלות בעולם החברתי. באמצעות תרגול מדיטציה, מתרגלים ישראלים נסוגים לתוך הגוף, ומשחררים את העצמי באופן זמני מהטמעות חברתית מקומית. עם זאת, באותו זמן, אותה נסיגה לגוף מייצרת הזדהויות אוניברסליות והומניסטיות. הפרק מזהה ארבעה מימדים בניסיון להתעלות מעל ההקשר החברתי המקומי: דחייה אידיאולוגית של הפרטיקולריזם, מרכז המדיטציה כמרחב ללא מקום, התרחקות מתפקידים וזהויות חברתיות וחיבור לאנושות דרך תרגול אהבה בודהיסטית. בחוויה המדיטטיבית, הנחשבת על ידי המתרגלים כאל פניה אישית ו"פרטית" לתוך העצמי, מתרגלי ויפאסנה ישראלים מוצאים עוגן אוניברסלי שמתעלה מעל לוקליות חברתית.
Highlights:
- מדיטציית ויפאסנה לקוחה מתרגול נזירי בודהיסטי אשר הפך במאה העשרים לטכניקה מודרנית של תרגול רפלקסיביות עצמית.
- ישראלים מגיעים לויפאסנה בתקופות של משבר, אובדן זהות עצמית וחיפוש אחר משמעות החיים.
- מתרגלים ישראלים תופסים את תרגול הויפאסנה כמנותק מהקשרים חברתיים ותרבותיים, ניתוק אשר בא לידי ביטוי הן בייצוגים הדיסקורסיבים של הויפאסנה והן בתצורה הייחודית חסרת המקום הלוקלי של מרכז המדיטציה.
- המצב המדיטטיבי כרוך בהתרחקות מתפקידים מקומיים וזהויות חברתיות תוך התמקדות בלעדית בגוף.
- באווירה הקולקטיבית של מרכז המדיטציה, ובתרגול של אהבה בודהיסטית, המתרגלים חווים חיבור לאחרים זרים ולא מזוהים.
- מתרגלים מדווחים על שינויים בזהות העצמית הכוללים הן עיגון העצמי בגוף והן הזדהות עם האנושות בכללותה.
- ההתמקדות בגוף מייצרת גשר לזהות לא מקומית, כזה שמתעלה מעל החיים החברתיים העמוסים בישראל.
