מהר מאד הבנתי שתודעת הסכסוך היא תופעה אנושית אוניברסלית. יכולתי לזהות אותה בתוכי ובקרב חבריי וחברותיי הטובות ביותר –ללא הבדל דת, מין, גזע, נטיה פוליטית או נטיה מינית. היא התגובה הפסיכולוגית הטבעית במצבים של איום וחרדה, מעין הרחבה טרגית של תגובת הלתקוף-לברוח-לקפוא. היא טרגית מכיוון שמצד אחד היא מבטיחה את המשך קיומנו –לעתים ממש ברמה הפיזית ולעתים קרובות יותר ברמה הרגשית, אך מצד שני היא גורמת לנו לעיוורון שמקבע ומסנדל אותנו בתוך מצבי קונפליקט.
החדשות הטובות הן שמודעות לתודעת הסכסוך, ותרגול בטיפוח תודעת הפיוס או ההתפייסות, מאפשרים לנו להתנהל בצורה מיטיבה בתוך סיטואציות מאתגרות. תודעת הפיוס היא מה שמסייע לנו לגשת למצבי אי הבנה וקונפליקט מתוך עמדה פתוחה, רגישה ובונה, גם כאשר אנחנו חווים כאב ונדרשים לדאוג לאינטרסים שלנו. השאיפה וההזמנה היא לא רק לעצור את מעגל ההסלמה והפגיעה אלא גם ליצור הבנה וקירבה ולרפא מערכות יחסים, הן ברמה הבין אישית והן ברמה החברתית.
לאחרונה חוויתי סיטואציה מכאיבה עם מישהי מהסביבה הקרובה לי. איזו אמירה שלה פגעה בעצב חשוף וכואב אצלי ובום – התכווצתי. המהות של תודעת הפיוס היא להיות ב'גם וגם' ולכן המודעות הראשונית שעולה, גם כשאני חווה כאב, רואה במקביל את עצמי ואת הצד השני. המחויבות שלא לפעול בצורה שתפגע בו או לפחות למזער את הנזק ככל האפשר מנכיחה את עצמה. התגובה האוטומטית מושהית, עד כמה שניתן, כדי לפתוח פתח לתגובה מושכלת שתמנע מלכתחילה את הכניסה למעגל ההסלמה. מכאן ממשיך ריקוד עדין בין חמלה ודאגה עצמית –כדי לטפל בפגיעה או בקושי שאני חווה, לבין אמפתיה לזולת – מתוך הכרה מלאה בכך שגם היא חווה איזשהו קושי או איום שהובילו אותה לנהוג באופן שהכאיב לי אולי אפילו ללא ידיעתה. הממד הנוסף של ה'גם וגם' הוא לקיחת אחריות – גם לאופן שבו אני תרמתי לסיטואציה וגם לתיקון ולריפוי שלה. בשפה של תחום ההתמחות שלי בתואר השני – התמרת קונפליקטים (conflict transformation) – יש כאן הזמנה "לרתום" את האנרגיה של הקונפליקט כדי לפתח, להעמיק ולהרחיב את הידיעה העצמית שלי ואת מערכת היחסים ביני לבין זולתי. בבסיס של כל אי הסכמה מסתתרים צרכים רבים ומגוונים; החשיפה העדינה שלהם אל האור יכולה להביא את כולנו למקום טוב יותר.
לשמחתי חוויתי בשנים האחרונות כיצד הרחבת התודעה יכולה להביא רוגע ולהצמיח תחושה של מסוגלות להתמודדות מיטיבה עם סיטואציות מאתגרות. ביחד עם שותפות ושותפים רבים לדרך פיתחתי מודל עבודה –Mind the Conflict– שנלמד ומשפיע כיום במסגרות שונות. למשל, משתתפות בהשתלמויות מורים התרגלו לשאול את עצמן לפני שהן נכנסות לשיחה קשה עם תלמידים, קולגות או הורים, "באיזו תודעה אני נמצאת עכשיו?" – כדרך להזכיר לעצמן שיש להן את הכלים והיכולת לנווט את הסיטואציה למים בטוחים. היוזמה של "מֵעֵבֶר לשכנוע" עוזרת לפעילות חברתיות לגשת לשיח לעומתי מתוך סקרנות ופתיחות ולהציע הקשבה עמוקה לבן או בת השיח שלהם. כך הם מצליחים לייצר מרחב בטוח המאפשר מפגש עין לעין ואולי גם לב ללב. בבית ספר זיו ומרקס בירושלים מוביל צוות של מורות את פרויקט פשו"ש – פדגוגיה של שייכות ושותפות– השם דגש על נראות ועל למידה חברתית-רגשית. במפגשי פשו"ש חווה צוות בית הספר ניראות והכלה רגשית ולומד כיצד להביא את החוויה הזו לתלמידים באופן יומיומי.
מחקר ראשוני שהתבצע בסמינר הקיבוצים, בשיתוף פעולה עם ד"ר מיכל לוי-קרן ועם שירי לוינס (בהכנה) מצא כי מורים בשלב הכניסה להוראה שעברו השתלמות במודל Mind the Conflict התגברו על הכשל האמפתי המתגלה במצבי קונפליקט, וזאת בהשוואה לקבוצת הביקורת. מחקר נוסף התקיים במכון מודע למיינדפולנס, מדע וחברה במרכז הבין תחומי בהרצליה ביחד עם ד"ר נאוה לויט בן נון (מרכז סגול למוח ותודעה) וד"ר מיכל רייפן-תגר (בי"ס איב'צר לפסיכולוגיה) ובסיוע ד"ר ריקרדו טרש (אוניברסיטת תל אביב). במחקר מצאנו כי בהשוואה לקבוצת הביקורת, מורים שעברו הכשרה במודל Mind the Conflict הראו עליה במודעות עצמית בקונפליקט ובמוטיבציה ובתחושת המסוגלות לנהל שיח בנושאים טעונים עם תלמידיהם. אני שמחה ומודה כעת על ההזדמנות היקרה שניתנה לי לחקור לעומק את תודעת הפיוס בהנחייתה של פרופ' עפרה מייזלס ולהצטרף לעשייה הברוכה של המרכז.
