מרחבי יצירה: פרוייקט הסטודיו הפתוח עבור ילדים ונוער בסיכון - כפר הילדים כרמיאל

״הסטודיו הפתוח״ הינו פורמט טיפולי בלתי קונבנציונלי השונה מהסטינג הטיפולי הרפואי המסורתי, שצמח בתחום הטיפול באמנות עבור אוכלוסיות מוחלשות, שלרוב לא זוכות או לעיתים מתנגדות לשתף פעולה עם טיפול פסיכותרפויטי מסורתי (Kapitan, 2008). זהו מרחב לימינאלי המחזיק בתוכו מרחבים ביתיים ומוסדיים, מקצועיים וקהילתיים, וכן פרקטיקות המאחדות גישות תיאורטיות שונות (ראה סקירה סיסטמתית, פינקל, 2020). ג׳ניס שפירא (2014), חלוצת מודל הסטודיו הפתוח בישראל מכנה אותו כ״יישות חיה״, בכך שהסטודיו מתאים את הסטינג שלו לקהילה שבה פועל, וגם משום שהוא הופך עבור המשתתפים כיישות המעוררת תהליכים נפשיים, כולל העברה וטרנספורמציה. הסטודיו הפתוח מהווה שיטת טיפול השמה דגש על "הכאן ועכשיו", כאשר ההתייחסות היא לכל מפגש סטודיו כמפגש העומד בפני עצמו, גם אם הינו חד פעמי (חן-בלו, 2015). הרציונל הבסיסי של ״הסטודיו הפתוח״ הוא במתן מרחב יצירתי מזמין המחבר את המשתתפים אל כוחות היצירה שבתוכם, ואל חוויית המסוגלות העצמית שלהם.

הסטודיו הפתוח הינו חדר יצירה, המאובזר בחומרי יצירה, במרחבי יצירה ובנוכחותה של מטפלת באמצעות אמנות (או צוות מטפלות), המכיר/ה היטב את השפה האמנותית והטיפולית, ולפיכך יכול/ה לתמוך בתהליכי יצירה, ביטוי וחקירה אישית. תפקיד המטפלות באמצעות אמנות בסטודיו הפתוח הוא ליצור סביבה בטוחה המאופיינת בפתיחות, סקרנות וביטוי אישי החופשי משיפוטיות (Kalmanowitz, 2016). המטפלת באמנות ״מחזיקה את המרחב״ בכך שהיא נוכחת במלואה, גם ליצירתה העצמית (אם מתאפשרת) וגם עבור היצירה של המשתתפים (Gadie, 1992). הסטודיו פתוח למשתתפים משך זמנים קבועים, ואין חובה להשתתף בו (Waller, 2015). הסטודיו הפתוח מעניק תחושת החזקה בדומה לחיים בקהילה, בכך שמתאפשרת בו יצירה אישית על רקע האחרים הסובבים את היוצר (Deco, 1998). ההנחה היא שהמשתתפים בסטודיו הפתוח נושאים ידע רב אודות הבעיות שבהן הם נתקלים, וגם על דרכי הטיפול בהן (Dickinson, 2003), ושידע זה, יכול להניב הבנות חדשותויישומיות (Park, 2001). בהקשר של מנגנוני הפעולה, הסטודיו הפתוח מדגים חיבור תאורטי בין ידע פסיכואנליטי ובין תיאוריות רוחניות, כך למשל אלן פאט (Allen, 1995), חלוצת המודל בשיקאגו, מתארת את האמנות כמרחב של ידיעה והגשמה רוחנית באמצעות היצירה. שון מקניף (McNiff, 2014) מתאר את תפקיד העדות (Witnessing) בתהליכי היצירה כתהליכים מרכזיים וחיוניים להעלאת מודעות, טרנספורמציה וצמיחה.

הסטודיו הפתוח בפנימיית כפר הילדים כרמיאל, פתוח ארבעה ימים בשבוע, ומאפשר תהליכי יצירה של שעה וחצי בכל מפגש לילדים ובני נוער בנפרד. טווח המשתתפים נע בין משתתף בודד לעשרים בכל מפגש. מהיום הראשון לפעילות הסטודיו הפתוח, הוא הפך למרחב יצירה פעיל ביותר. דמיינו קבוצה של עשרה ילדים, יוצרים באותו החלל. האוירה דינמית, ונעה מיצירה שקטה, לסוערת, מחוויות של שמחה והתלהבות, לחוויות של כאב וזעם, מחוויות מבודדות של יצירה, ליצירות של שותפות ושיתופי פעולה. המנעדים הרבים באוירה, ביצירה, בחשיפה (המילולית והלא מילולית) משקפים את אותה ״יישות חיה״ עליה דיברה שפירא. לאורך השנה, ניתן היה לזהות תקופות שונות, המאופיינות באנרגיות ייחודיות. בתום השנה הילדים הוזמנו לבחור מהיצירות שלהם להצגתן בתערוכת סוף שנה. תהליכי הבחירה, שהינם תהליכי אוצרות, מהווים התערבות טיפולית ייחודית, ואפשרו הן המשך לתהליכים טיפוליים והן חוויות של העצמה, גאווה, שותפות ופרידה. הימצאות היצירות במרחב תערוכה-מכבד היוו רובד נוסף בתהליך, ובו סיפורים אישיים תוקשרו אל המרחב הקהילתי, והיוו מעין קול חברתי של אותם ילדים המתמודדים עם מציאות מאתגרת, הרוויה באובדנים ומצוקה. כצופה בתערוכה, פגשתי בעוצמה לירית ורוחנית, את יצירות הילדים. התערוכה עוררה בי גם את ההתכנסות למרחב הפנימי המקודש, והחידתי, וגם את ההשתאות לנוכח רישומי התודעה של היוצרים, שהינם כה אישיים וכה אוניברסליים באותה הנשימה.