חיפוש משמעות בישראל בזמננו | ד"ר תומר פרסיקו

בסוף שנות החמישים הגיע לישראל יהודי אמריקאי בשם הרברט ויינר. ויינר תר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ומטרתו המוצהרת היתה חיפוש אחר רוחניות יהודית במדינת ישראל הצעירה. הוא נפגש עם בן גוריון, מרטין בובר והרב צבי יהודה קוק, סייר בקיבוצים והגיע גם למאה שערים, ובסיכום הספר המתעד את ביקורו (The Wild Goats of Ein Gedi – 1963) כתב לאכזבתו כי קיים "חוסר בעניין דתי בקרב יהודים לא-אורתודוקסים בארץ הקודש כיום. […] תנאי החיים הנוכחיים שבישראל מקשים למצוא זמן או אנרגיה לכל דבר לבד מההכרחי או הנחוץ ביותר. דת "חממה" שיכולה לשגשג בפרברי אמריקה, שם יש לאנשים זמן, אנרגיה וכסף עבור הבלתי-הכרחי, היא סוג של דתיות-לוקסוס שלא יכולה להכות שורשים בארץ בה יש זמן רק להכרחי בהחלט."
ויינר, במילים אחרות, לא מצא את מה שחיפש. ובאמת, ישראל של שנות החמישים, ואף של שנות השישים, לא התאפיינה בחיפוש רחב אחרי משמעות.
היו אמנם כמה דמויות יוצאות דופן כבר אז, כמו יוסף שכטר ופנחס שדה, שביקשו קרבת אלוהים מתוך מסע חיפוש אישי ומקורי, היתה גם תחילתה של בוהמה (דן בן אמוץ, חבורת לול) אולם עבור מרבית האוכלוסייה בארץ שאלות על משמעות החיים לא בערו – או שפשוט כבר נענו.
את הסיבה לחוסר העניין ברוחניות תולה ויינר בתנאי החיים בישראל דאז, וללא ספק, עבור רבים החיים במדינה כללו מאבק קיום קשה יום. אולם לא נכון יהיה לייחס את דלות החיפוש באותה תקופה רק לסיבות מטריאליות. מעל ומעבר למציאות של מדינה צעירה הנאבקת על מקומה, יש לזכור שבעשורים הראשונים לקיומה החברה במדינת ישראל היתה אידיאולוגית וקולקטיביסטית ביותר.

שלטון מפא"י, שזכה להגמוניה בלתי מעורערת, הנהיג בד בבד אתוס רפובליקאי של ממלכתיות ומבנה אידיאולוגי סוציאליסטי. שני אלה כאחד דרשו מהפרט רמה גבוהה של התאמה לכלל, ואף הקרבה למען החברה. מטבעות לשון כ"דין התנועה" הכתיבו גורלות ואידיאלים כ"הגשמה" התממשו כאשר הפרט נבלע במאמץ לספק את צרכי הכלל. אותו אתוס קולקטיביסטי, אם כי נושא תוכן אחר, היה המובן מאליו גם עבור הציונות הדתית והחברה החרדית. והוא לא הותיר מקום רב לחיפוש אישי ומימוש עצמי.

אולם מעבר לכך, אלה גם הפכו את החיפוש למיותר. עבור ישראלים שהיו שייכים לאחד משלושת השבטים האידיאולוגים בחברה היהודית – ציונות חילונית (סוציאליסטית או רביזיוניסטית), ציונות דתית או חרדיות – הנאמנות האידיאולוגית של הכלל סיפקה כיוון ברור, זהות ומשמעות. לחברים במסגרות אלה משמעות החיים התקבלה לא כתוצאה מחיפוש אישי, אלא נגזרה מתוך חברות בכלל. 

הסיבה שויינר לא מצא דתות "חממה", כהגדרתו, היתה אפוא פחות משום שהיה מדובר בלוקסוס שלא היה לאנשים זמן עבורו, ויותר משום שישראלים באותה תקופה כלל לא היו זקוקים להן. הם ינקו את מלוא משמעות חייהם מתוך המסגרות החברתיות אליהן היו שייכים. 

מציאות זו החלה להשתנות בשנות השבעים. שלטון מפא"י התערער מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות. מלחמת יום כיפור ואחריה מלחמת לבנון הראשונה סדקו את האמון במנהיגות ואיתה את האתוס הציוני-רפובליקני. תהליכים של ליברליזציה שהנהיג הליכוד לא הוגבלו לכלכלה, וחלחלו לחברה באופן כללי, מעוררים דגש על חירויות הפרט. ומעבר לכל, מגמות של אינדיבידואליזם חדרו אל ישראל כפי ששטפו את העולם המערבי כולו, והובילו לשבירת התפיסה הקולקטיביסטית ולעליית אתוס של מימוש עצמי ואוטונומיה.

אתוס אינדיבידואליסטי שכזה אינו רק מאפשר חיפוש אישי של משמעות – הוא מחייב אותו, ולו רק משום שהוא פירק את המסגרות הקולקטיביסטיות שהעניקו משמעות לפרט לפני כן. הציונות החילונית, בעיקר זו הסוציאליסטית, איבדה את יכולתה לספק משמעות לרוב החילוני בישראל. מעבר לכך, התפרקותה מסמנת גם את התפוגגותה של זהות יהודית מסויימת: הזהות ה"עברית". אם בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היתה ליהודים חילונים זהות יהודית ברורה אותה החשיבו להמשכה הלגיטימי והמובן מאליו של המסורת היהודית לדורותיה – היהודי כישראלי לאומי חילוני גאה, חסון, ערכי, סוציאליסט ויפה-בלורית – הרי שמשנות השמונים זהות זו נעלמה.

שילובם של גורמים אלה עומד בבסיסו של חיפוש הזהות בקרב ישראלים מאז סוף שנות השמונים, הפעם כתופעה המונית. בתי המדרש הפלורליסטים הראשונים, המדרשה באורנים ואלול, הוקמו ב-1989. בשנות התשעים פרץ הניו-אייג' לקדמת הבמה בישראל וחזינו בפסטיבלים רוחניים המוניים – בומבמלה, שנטיפי ובראשית – שמשכו עשרות אלפים. איתם עלו גם קהילות תפילה חילוניות (ניגון הלב, בית תפילה ישראלי) ואף תנועות רוחניות יהודיות מקוריות (ימימה, שיטת המגירות). אשת העסקים שרי אריסון פתחה אתר אינטרנט ותחנת רדיו שהציעו תכני ניו-אייג', ואילו טייקונים כנוחי דנקנר ואילן בן דב חיזרו על פתחי רבנים על מנת לקבל ברכות ועצות כלכליות.

תופעות אלה הן רק הקצה המתוקשר של חיפוש רחב אחרי משמעות בחברה הישראלית. עבור רוב הישראלים התשובות המוכנות והכלליות מהעבר אינן מספקות עוד, והאתוס האינדיבידואליסטי דוחף אותם לתור אחר משמעות קיומית, שקשורה לרוב לגוונים שונים של זהות יהודית, באופן מופרט ויצירתי. מגמה זו הופכת בתורה את הגבולות בין המגזרים, שהיו בעבר קשוחים ויציבים, לנזילים. המעבר בין המגזרים – חילוני לדתי, דתי למסורתי וכו' – הפך הרבה פחות דרמטי משהיה, ובין לבין נולדו גם מגוון של מגזרי-ביניים, כגון קבוצת הדתל"שים, החסידים הברסלברים או האשכנזים המסורתיים. 

החיפוש אחר משמעות בעת הזו בישראל מסמן אפוא שלב חדש באופיה של היהדות בישראל. הוא מציג פרידה מהחלוקה המגזרית הברורה של הישראלים היהודים, הפרטה וביטוי אישי של היהדות, ומתוך כך התגוונות רחבה באופיים ובצורתם של ביטויי הזהות היהודית בארץ. מולנו ניצבת חברה מגוונת יותר, אשר הציבור החילוני בה מתעניין הרבה יותר במורשתו היהודית, ומאידך דוחה את היהדות הדוגמטית של הממסד האורתודוקסי, דוגמת הרבנות הראשית.

לו היה חוזר הרברט ויינר אל ישראל כיום הוא היה מגלה תמונה שונה לחלוטין מזו שראה בסוף שנות החמישים, אולם זאת לא רק מכיוון שהמצב הכלכלי בישראל שונה לחלוטין, אלא משום שמקורות הסמכות והמסגרות האידיאולוגיות שהעניקו בעבר משמעות לאזרח היהודי בישראל קרסו, ומנגד התגבש ועלה אתוס פרטני של מימוש עצמי. החברה הישראלית כיום מחפשת משמעות, וחיפושה בא לידי ביטוי לא רק בדתות "חממה", כפי שהיה קורא להן ויינר, אלא במגוון רחב של מסגרות. אותו "חוסר עניין דתי בקרב יהודים לא-אורתודוקסים בארץ הקודש", עליו דיווח ויינר, החליף עניין ער ועיסוק יצירתי ומתמיד.

ד"ר תומר פרסיקו הוא מרצה אורח במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ועמית מחקר במכון שלום הרטמן