חשיבה הכרתית, משנתה של ימימה אביטל, ומחשבות על תהליכים נפשיים של שינוי וצמיחה | ליאת צוקר
'חשיבה הכרתית' הוא השם שנתנה ימימה אביטל ללימוד אותו התחילה להעביר בשנות השמונים של המאה הקודמת. 
מאז מותה ב-1999 החלו תלמידיה ללמד את תורתה, והיא החלה להתפשט ברחבי ישראל, אולם לא יצאה כמעט מגבולותיה. ההערכה היא כי כיום ישנם עשרות אלפי לומדים בישראל. זוהי תורה רוחנית העוסקת בתובנות נפשיות -רגשיות. למרות עובדת היותה דתיה, אביטל לא שידלה לחזור בתשובה. השיעורים שהכתיבה לתלמידיה לא כללו הדרכה דתית או תוכחות דתיות. דתיים ולא-דתיים כאחד יכולים ללמוד חשיבה הכרתית וליישמה בה במידה. רוב ה'חומר' נטול התייחסויות דתיות, והחיבור ליהדות בא לידי ביטוי בעיקר בכתבים המעטים העוסקים בחגי ישראל. עם זאת, ישנם לומדים אשר רואים קשר בין ה'לימוד' לתורה היהודית, ובעיניי רבים מתלמידיה הישירים של אביטל לימוד חשיבה הכרתית ללא קשר ליהדות כלל, לא יחשב לימוד רציני. לצד זאת, יש הטוענים כי אין קשר ישיר בין יישום החשיבה ההכרתית ובין אורח חיים הלכתי. הלימוד חדר לחוגים דתיים ולא-דתיים ותלמידיו מגיעים מכל חלקי החברה.
אחת התובנות המרכזיות של הלימוד היא שהאדם מורכב משני חלקים- מהות ועומס.
החלק הטוב שבאדם נקרא בלימוד 'מהות', הוא הטוב המהותי שבאדם, טוב ללא תנאי, טהור ונקי.
החלק השני נקרא בלימוד 'עומס' או 'ילד'. זהו חלק שהאדם נושא, קול פנימי המכיל רישומי נפש מחלישים מילדות, אמונות שליליות לא נכונות על עצמו (לא שווה, חסר אונים, לא אהוב, מזולזל וכו'). כשאנו מסתכלים על העולם מתוך החלק המהותי שלנו של הכרת הטוב המוחלט, נראה את הטוב שבנו, את הטוב שבאחר ושבעולם. כשאנו מסתכלים על העולם מתוך החלק של העומס, אנו לכודים בתפישה אשלייתית, שצובעת את המציאות בצבעי ה'עומס'.
במובן הזה ה'עומס' מוביל לבלבול בין חוץ לפנים. נדמה כאילו המציאות היא היא הבעייתית, כשלמעשה מה שקובע את החוויה של האדם את המציאות הוא הפרשנות שלו, מתוך איזה חלק הוא רואה את העולם. החלק של ה'עומס' הוא בדרך כלל החלק אתו אנחנו מזוהים, בטעות. החשיבה ההכרתית תופסת את ה'עומס' כחלק לא מהותי לאדם, חלק זמני, שולי, טבעי וחולף. כמו ענן המכסה את השמש. השמש הקיימת תמיד, היא המהות הטובה של האדם שקיימת בו תמיד, הענן הוא העומס, אשר מסתיר לעיתים את הטוב. הוודאות בקיומו של הטוב, מאפשר לשאת את ההסתרה של הענן. כל ניסיון להפסיק העומס, להזיז את העננים, יצור בהכרח מאבק חסר תכלית, כמו אדם המנסה להפסיק גשם. הדרך לפי החשיבה ההכרתית ליצור שינוי, אם כן, היא לא על ידי מלחמה בעננים, אלא על ידי חיזוק הוודאות בקיומה של השמש, כלומר חיזוק הוודאות בקיומו של החלק הטוב שלנו, שתמיד נמצא בתוכנו. הוודאות הזו תאפשר לנו להסכים ולקבל את הענן ואת הזמן הדרוש לו עד שיעבור. הציפייה להיות בלי הענן היא למעשה מקור הבעיה, המאבק והכאב. לפי תפיסת החשיבה ההכרתית העומס, כמו הענן, הוא טבעי כמו כל תנועת ההסתרה והגילוי האופייניות לטבע העולם. אם כן, האדם מורכב מ'עומס' ו'מהות'. שני החלקים קיימים בנו, ואין סתירה ביניהם. אנחנו טובים, ויש לנו מה לתקן. עמדה זו היא ההכרה הערה של ה'לומד'.
ישנן כמה משמעויות טיפוליות להבנה זו. ראשית, מתוך תפיסה זו הגורם שבגללו האדם בא לטיפול ואותו הוא רוצה לשנות בחייו, לא ישתנה על ידי הניסיון להפסיק אותו. המשמעות הטיפולית הראשונה במעלה שעולה מתוך תפיסת החשיבה ההכרתית, היא שאדם אינו העומס שלו, ושהשינוי יצמח מתוך הזדהותו של האדם עצמו עם המהות הטובה שבו, ומתוך הגברת יכולתו להפריד בינו לבין החלקים הרגשיים הכואבים שפועלים בו (ה'עומס'). תהליך הזיהוי וההפרדה יאפשר לאדם לקבל את החלקים שאותם ביקש לדחות, ולחיות בשלום איתם, מתוך ההבנה שהוא טוב ללא תנאי גם עם החלקים הללו, שהם שוליים וזמניים.
אני זוכרת שהבנה זו היתה עבורי גילוי מדהים- השינוי, הדרך להתמודד עם הקושי, לא יגיע מהמאבק איתו, אלא מקבלתו, והקבלה מתאפשרת רק בזכות הכרת הטוב שבי והפרדה בין הטוב לבין ה'עומס'. הרגשתי שזכיתי במתנה יקרת ערך לחיי.
לאורך 13 שנות עבודתי כמטפלת באמנות ראיתי את 
הפוטנציאל בחיבור בין ההבנות של החשיבה ההכרתית לטיפול באמנות ואת האפשרות לקשר הדדי של הזנה בין שני תחומים אלה. ראיתי איך ההבנה של האופן בו נוצר שינוי באדם, תורמת לתהליכים המתרחשים בטיפול. כתבתי תיזה בנושא, ובימים אלה אני כותבת דוקטורט על תאוריה פסיכותרפויטית המתבססת על כתבי החשיבה ההכרתית של ימימה אביטל, בהנחייתן של פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר שפירא.
בדצמבר 2019 התפרסם המאמר הראשון שלי, שנכתב יחד עם ד"ר אלון רז וד"ר דני יניב, שהנחו את עבודת התיזה שלי.
